התקווה החדשה מדממת

אלפי בני אדם קיבלו את פנינו בכיכר תחריר, דקות לאחר תפילת יום השישי. מרכז העצבים של המהפכה דמה להייד פארק מזרח-תיכוני, שבלבו עמדו מפגינים וכוחות הצבא אלה מול אלה. פה ושם עימות מקומי, דחיפות וקללות, הכל תחת עיניהם הבוחנות של החיילים המתוחים. מדי כמה דקות התקבצו מאות אנשים ויצאו להקיף את הכיכר, שרים בקולי קולות שירי מחאה נגד משטרו של חוסני מובארק.

המונים התגודדו בכל פינה: קצתם אוחזים במיקרופונים בעשרות הבמות הפזורות מסביב, זועקים מרה ומנסים לשלהב את ההמון כמו היו להקת חימום לקראת המופע המרכזי. כל במה והאג'נדה שלה, כל מטיף בעד או נגד מישהו אחר. המשותף לכולם הוא התיעוב למובראק, המפריד בין כולם הוא כל השאר. כמעט כל פוליטיקאי או גוף במצרים נהפך למוקד לשירי מחאה מצד מישהו בכיכר.
ואז זה קרה: צעיר משולהב התקרב אל ההמונים, נישא על כתפיו של אחר, וזעק כי בקרוב תיהפך הכיכר למקום קבורתו של חוסיין טנטאווי, מפקד המועצה הצבאית והצבא. הפרה הקדושה האחרונה נשחטה בעת שההמונים החרו אחריו ושנאה בעיניהם. מתברר כי גם צבא העם במצרים אינו חסין מזעם. באותם רגעים השתררה תחושה כי ידיהם של התליינים בבית המשפט של העם מלאות עבודה, ומטרתם אחת - קודם כל להרוס את הישן. אחר כך אפשר יהיה לדבר על בנייה מחדש.

עדיין מוקדם לדעת (פלאש90)

האירועים האלה התרחשו רק לפני כחצי שנה. קשה היה אז שלא להתרשם כי מצרים איבדה את דרכה. בפעם הראשונה זה עשרות שנים, יש מי שיאמר אי פעם, זכו המצרים לטעום את טעמו המתוק של חופש הביטוי. והם ניצלו זאת: שיכורים מתחושת הכוח הם יצאו לנקום, לזעוק נגד כל מי שנתפש בעיניהם כאחראי למצבם העלוב. איש לא חסין מביקורת, כמעט כל אחד נהפך לחשוד מיידי בקיום קשרים עם השטן הגדול - המשטר הקודם. באוויר יש תחושה של מקארתיזם. היחס לרפורמה מפלג בין קבוצות, המתיחות התת קרקעית בין מוסלמים לקופטים פורצת החוצה, מאיימת להרוס את האיזון השברירי שעליו בנויה החברה.

רבים מתושבי קהיר שעמם דיברתי סיפרו על האנרכיה השוררת ועל גן עדן לפושעים ופורעי חוק שנולד בעקבות המהפכה. בתחילת יולי יצאו רבבות בקריאה למהפכה שנייה, הפעם נגד המועצה הצבאית, שתגן על הישגי המהפכה הראשונה. השופטים פתחו את משפט הראווה הפומבי לנשיא מובארק, שנועד לרצות את המוחים ולהשביע את תאוותם לדם. בפעם המי יודע כמה נערך השבוע סבב מינויים חדש בממשלה. מצרים בכאוס. 

ההמון מתוסכל, בעיקר בגלל הפער הגדול בין ההישג המיידי של המהפכה וכיבוש הבסטיליה של תחריר לבין חוסר היכולת לתרגם זאת למשילות מהירה או להצלחה כלכלית. הסכנה הגדולה האורבת עכשיו במצרים, כמו בתוניסיה, היא שההפגנות יחליפו את התרבות הפוליטית הקיימת. כך נראה היום פרק אחד מאביב העמים הערבי. התקווה הגדולה שפרצה לחיינו בסערה וללא כל התרעה סובלת ממשבר זהות במקרה הטוב, זה של מצרים, או מדממת במקרים אחרים, כמו בסוריה או בלוב. בתחילה הלקינו את עצמנו: כיצד לא שמנו לב לסימנים? איך ייתכן שלא זיקקנו את האותות הרלוונטיים מתוך הרעשים שמסביב? תומכיו של המזרחן אדוארד סעיד מיהרו להאשים את המערב בפטרונות יהירה ובאימוץ התפישה האוריינטליסטית, שלפיה החברה הערבית חסינה בפני שינויים אמיתיים משום שההמונים לא רלוונטיים והעם לא חשוב. אופק אמיתי נפתח, משטרים דיקטטוריים נפלו בזה אחר זה, העם השמיע את דברו.

דמוקרטיה? לא בקרוב
בין כל אלה הצליחה מחאה אחת, שולית לכאורה, לשקף מאבק דרמטי אחר המתנהל על עתיד המזרח התיכון: מאבק האדירים בין הסונה לשיעה, שפרץ הפעם בבחריין. הרוב השיעי בממלכה התמרד בהוראתה של הפטרונית אירן. בשיא המשבר, באמצע מרץ, נכנסו לבחריין 1,000 חיילים סעודים המשתייכים לכוח המגן של חצי האי ערב, בלמו את ההתקוממות השיעית ואותתו כי הממלכה תישאר בריבונות סונית. אירן המהפכנית, זו שניסתה בשנים האחרונות לייצא את התקוממות השיעים לעירק, ללבנון ולתימן, נותרה אילמת. הדב השיעי, שהתעורר מהתרדמה ומאיים להחריב את ישראל ועמה מדינות סוניות שבראשן סעודיה, הובס. התדמית המלחמתית ששיווקה אירן התנפצה מול המבחן הרציני הראשון.

מקור נוסף לחולשתה של אירן הוא המצב בסוריה. בן בריתה הנאמן, הנשיא בשאר אסד, סיים ככל הנראה את תפקידו ההיסטורי, כפרפראזה על יאסר ערפאת. עם כל יום שעובר ובו עוד הרוגים מבני עמו, הוא מאבד את מעט הלגיטימציה שנותרה לשלטונו. מי יתפוס את מקומו בשלטון ומתי - קשה לומר. האם יהיו אלה האחים המוסלמים, אויביו משכבר הימים, מישהו אחר מהחונטה העלאווית, או שאולי תיכנס סוריה למרחץ דמים שיימשך שנים? עדיין מוקדם לדעת.

דבר אחד בטוח: עבור ישראל, המזרח התיכון המשתנה מייצר סיכונים לצד סיכויים. אחת הבשורות הגדולות של המהפכות האלה היא שהסכסוך הישראלי-ערבי נדחק הצדה, וכבר לא משמש תירוץ למנהיגים מושחתים, מתימן ועד לוב, לכל תחלואי המדינה. ההמונים הערבים התעוררו, פקחו את עיניהם ודורשים להיות כמו ישראל.

האם המדינות האלה ייהפכו בקרוב לדמוקרטיות? ספק גדול. אין להן מורשת דמוקרטית, והן מבוססות על "האח הגדול" השלטוני ועל מנגנוני פחד ואלימות, כל מדינה והמוחבראת הידועים לשמצה שלה. אלה מדינות שלא השכילו לייצר חברה אזרחית, והשכלה היא עדיין מושג רחוק וערטילאי עבור מרבית תושביהן.

לאחר שנים באפלה מעזים האחים המוסלמים להרים את הראש ונהפכים לחלק אינטגרלי מהמערכת הפוליטית. למרות זאת, אפשר לומר כי הצורך בדמוקרטיה אמיתית מחלחל, או כפי שכתב ביוני הפובליציסט הסעודי ח'לף אלחרבי: "הלוואי שיכולנו ליצור קשר עם המורים שלנו כדי לומר להם שישראל עדיין קיימת, ואילו הערבים עומדים ללכת לאבדון. כדי לדעת מי יישאר ומי יאבד יש תמיד לחפש אחר דמוקרטיה, זכויות אדם וצדק חברתי".

אוהד חמו, כתב לענייני שטחים בחדשות ערוץ 2 , ישתתף במפגש השני של "סוגרים שנה - דמוקרטיה בחברה טובה" בבית אבי חי

לדיון ותגובות היכנסו לדף הפייסבוק של בית אבי חי   

Model.Data.ShopItem : 0 6