46. כמה יעבץ יש כאן

ביום חמישי התקיים מבחן מסכם בכתב, שלושים שאלות, חלקן אמריקאיות חלקן לא, לא קל ולא קשה, צריך רק לדעת כדי להצליח. כמה חיילים יצאו אחרי המבחן הביתה לשבת, מכל מיני סיבות משפחתיות ואחרות. הפעם הייתי בצד שנשאר ויצא רק ביום שישי. מצבת כוח האדם פחתה משמעותית וכסדרן שמירה הייתי במצוקה. מספר החיילים היה מצומצם ועלי היה לאייש את כל תורנות הלילה, ולהשאיר בחוץ את תורני הניקיון של הערב. ודאי שלא יכולתי לפעול לפי הסדר הקבוע, שכן אז היו שומרים אלו ששמרו בלילה הקודם, דבר שהשתדלתי למנוע. החלטתי לעבור לשיבוץ על בסיס התנדבות. הכרזתי שמי שירשום את עצמו לשמירה ייפטר מניקיון. חסרו לי עוד כמה בודדים, אחרי שרשמתי את עצמי כמובן. הכנסתי את הסמל לתמונה. שאלתי אולי ניתן לוותר על השמירה הלילה. במקום זה, הוא גייס את כל החיילים לעבודות הניקיון, כאשר בנוסף ישמרו מי שנרשמו והוא ישלים את הרשימה מכל הבא ליד. את המחיר שילם חייל שהתעמת אתו כמה דקות קודם.



ביום שישי השכמנו קום. היום יוצאים הביתה לקחת עוד קצת אויר לסיום. התפללנו והיינו צריכים לארגן את המחלקה. אנחנו טענו שהאוהל שלנו שטוף היטב, שכן אתמול בבוקר שטפנו אותו לפני ההנפה. מים נוספים כעת רק ילכלכו אותו. לא ויתרו לנו. טען אחד מאיתנו שבלילה הוא ניקה שוב. "אם כך אז בסדר". ליתר בטחון, כדי שמפקד לא יחליט ברגע האחרון שצריך לשטוף, שפכנו קצת מים פה ושם, ליצור רושם של שטיפה. זה עבד. יצאנו מוקדם ממש, לפני השעה שמונה.

חבר התארגן מראש עם רכב גדול, והוציא את כולם למרכז הארץ. היו עוד רכבים. אחד מהם חצה את בני ברק, וחייל לא דתי התפעל בקול: "כמה יעבץ יש כאן?" כל עוברי האורח בעיר החרדית הזכירו לו אותי בחזותם החיצונית. הוא סיפר לי על כך ביום ראשון. אמרתי לו, שאינני בטוח שהם היו מאושרים לשמוע ממנו את הדימוי הזה.

 

כשהגעתי הביתה ועברתי מול המראה, לא האמנתי למראה עיני. אף פעם לא ראיתי עיגולים שחורים סביב עיניים של מישהו, כמו שמתואר בסיפורים. כעת הבנתי היטב על מה מדובר. הייתי עייף עד מאוד. הייתי גם צרוד, מרוב קריאות והכרזות לפני המפקדים. המנוחה היתה חשובה מאוד ומועילה מאוד.

במוצאי שבת התקשר חבר מביתר עלית הסמוכה, להציע לי טרמפ לבוקר. שמחתי מאוד. זה יחסוך לי את כל הטרטור של הנסיעה בתחבורה הציבורית. שמחתי גם על התחושה החברית שנוצרה. הוא טרח וחיפש את מי עוד הוא יכול לצרף. הפכנו לחברים, כל המחלקה. חודש היינו יחד. הוא בחר להביא את הרכב ולהשאירו ליד הבסיס. בעוד יומיים יוצאים סופית.

 

הגענו ראשונים בבוקר. כל חציו הראשון של היום עמד לרשותנו. ישבנו בבית המדרש ונהנינו מהאווירה הרגועה. באנו בעיקר כדי לסגור עניין יפה. תכני היומיים הבאים, נסבו סביב טקס ההשבעה והפיזור הסופי.

החברים התאספו, חלקם הביאו מצלמות, שתישארנה מזכרות. המפקד אסף אותנו, וביקש שנספר זה לזה איך עברה השבת. הוא קרא לזה נוהל יום א, כביכול זה מה שעושים בכל יום א. כנראה זה סוג של שגרה, אלא שאצלנו השגרה היא של פעם אחת, הפעם האחרונה.

המפקדים התאמצו להסביר לנו, שאין בעיה עקרונית להשאיר חייל עוד יום יומיים. הם פחדו שהעסק יהפוך למחנה קיץ. אף אחד לא רצה לקחת סיכון ואיכשהו המשמעת נשארה עד הסוף. ביום שלישי, שעה לפני השחרור, עוד רצנו לעמוד בחי"ת בזמן.

הגיעו ממד"א, לבקש תרומות דם. הקשר לטירונות ולצבא הוא כנראה, שכל מה שיש בו משום תרומה לאומית מקומו בצה"ל. אני לא יכולתי לתרום, משום שלא חלפו שלשה חדשים מתרומתי האחרונה. עיסוק משמעותי אחר לא היה להציע עבור מי שלא תורם. נפשנו איפה עוד כמה שעות. הוצאתי חבילת עוגיות וחילקתי בין החברים. ביקשתי באגביות שיאפשרו לי לענות אמן על ברכותיהם. כמה מהצעירים אמנם בירכו בהנאה לא מוסתרת.