40. כי אם ברוחי

הוצאתי מכיסי את ספר התנ"ך, וקראתי פסוקים מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים. מהתורה קראתי את פרשת מלחמת עמלק: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹקִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק... וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב." המשנה במסכת ראש השנה דורשת: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומכוונין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו, היו נופלים". הרי שילוב של האמונה והחרב. נשיאת עיניים כלפי מעלה, היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק. יש להכות את האויב בחרב, לאחר שנשאו עיניהם כלפי מעלה.

בנביאים, אומר הנביא זכריה, מנביאי שיבת ציון: "וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר, זֶה דְּבַר ה אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר, לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ה צְבָאוֹת." פסוק פציפיסטי, אפשר לומר. ללא חיל, ללא כוח, הרוח בלבד תנצח.

בכתובים, אומר דוד בספר תהילים: "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה אֱלֹקֵינוּ נַזְכִּיר". על פניו דומה לפסוק הקודם, אלא שהיסטורית זה מופרך. דוד היה איש רכב וסוסים, כידוע לכל מי שדפדף פעם בספרי שמואל ודברי הימים. הוא היה מגדולי הלוחמים, כובשי הארץ, שהכניע תחתיו עמים בכוח החרב. האם דוד דוגל בביטול כל אלה ושימוש בשם ה בלבד? דומה כי אין מנוס מלקרוא את הפסוק כך: אויבינו ברכב ובסוסים בלבד ואנחנו בשם ה נזכיר על הרכב והסוסים, כפי ששורר דוד לפני ה: "וְאֹיְבַי נָתַתָּה לִּי עֹרֶף וּמְשַׂנְאַי אַצְמִיתֵם". וככל רוח השירה ההיא.

אצל זכריה לעומת זאת, דומה שיש לרדת לעומקו של ההקשר ההיסטורי המדובר. תקופתו של זכריה, תקופת מלכות פרס היא. ישראל שבו אז לארצם ברישיון כורש המלך, על מנת לנהל פחווה = מחוז מנהלי הכפוף לממלכה הפרסית. לא היה אז מקום חיל ולכוח, משום שלא הושגה אז עצמאות מדינית. אותו דור הוגבל על ידי הנביא, אולי כפעולת מנע לשאיפות מדיניות שעלולות להתעורר, לרוח בלבד. לבנות את רוח העם, את עבודת המקדש, את שמירת התורה, את חיי החברה. רק מאות שנים מאוחר יותר, נוסדה מלכות בית חשמונאי, ששבה להשתמש בחיל ובכוח, ברכב ובסוסים. זהו אולי פשר המנורה המוזכרת שם, כרמז לדור המכבים שהשיב את החיל והכוח לצד הרוח.

דורנו, דור של רכב וסוסים הוא. טרם הגענו לחזון הנביאים על נצחון הרוח לבדה. אך חלילה לנו מלשכוח חלילה את שם ה, מלהזכירו על החיל, על הכוח, על הנשק. האמונה, המוסר, המחויבות למסורת ולמורשת, הם שיאמצו את רוחנו ויחזקו את לבבנו, לאחוז בנשק ביד בוטחת ולנצח.

לשם השוואה, אציב את מעשהו של אהוד בן גרא, שנדון כבר בפרקים הקודמים, מול מעשה בן זמננו.

"וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה וַיְחַזֵּק ה אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב עַל יִשְׂרָאֵל עַל כִּי עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה. וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּירְשׁוּ אֶת עִיר הַתְּמָרִים (אם מישהו יאמר לכם פעם שאין לנו מה לחפש ביריחו, הנה אחד מהפסוקים הרבים שהוא שכח) וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה וַיָּקֶם ה לָהֶם מוֹשִׁיעַ אֶת אֵהוּד בֶּן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי אִישׁ אִטֵּר יַד יְמִינוֹ וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ מִנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב. וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת גֹּמֶד אָרְכָּהּ וַיַּחְגֹּר אוֹתָהּ מִתַּחַת לְמַדָּיו עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ... וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת יַד שְׂמֹאלוֹ וַיִּקַּח אֶת הַחֶרֶב מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ... וְאֵהוּד נִמְלַט עַד הִתְמַהְמְהָם... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רִדְפוּ אַחֲרַי כִּי נָתַן ה אֶת אֹיְבֵיכֶם אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם... וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ שְׁמוֹנִים שָׁנָה."

"בבוקר 25 בספטמבר 1997 יצא הצוות למבצע ההתנקשות... משעל יצא ממכוניתו וצעד לעבר המשרד, ואז במפתיע פתחה בתו של משעל את דלת הרכב... והלוחמים, שלא היו מודעים לאירוע המתרחש המשיכו לנוע לעבר משעל כשאחד מהם מכין את הרעל והשני פתח את פחית המשקה. בשלב זה סובב משעל את ראשו לעבר בתו והרעל שכוון לעורפו פגע באוזנו. משעל הבין שחייו בסכנה ורץ לעבר מכוניתו, בעוד הלוחמים רצים לעבר רכב המילוט... אבו סיאף התנפל על הלוחמים... שוטר ירדני שהוזעק למקום חילץ את הלוחמים מההמון והוביל אותם לבירור בתחנת המשטרה, שם נעצרו השניים. עם היוודע הכישלון לנתניהו הוא שלח את ראש "המוסד", דני יתום, לשיחה עם חוסיין מלך ירדן... אחד המשתתפים במבצע, קיבל הוראה למסור את הסם שכנגד לירדנים כדי להציל את חייו של משעל. לאחר מכן חזרו יתום ובן דוד לישראל במטוסו של יתום".

אין כל ספק, שנתוני הפתיחה של אהוד היו גרועים עשרת מונים מאלו של אנשי המוסד. ללמדך, שאומנות לחימה ותמיכה מבצעית אינם ערובה להצלחה. אהוד הצליח למרות הכל, והמוסד נכשל למרות הכל. הרוח - האמונה היא המנצחת.