35. 50 שיחות שלא נענו

שלושה לילות הייתי בבית. הפרק הארוך והמשמעותי של הטירונות מאחורי. נשאר עוד שבוע בן חמישה לילות ועוד יומיים. ביום ראשון התפללתי מוקדם בבית כנסת דתי לאומי על מדים, שלא כמו לפני שבועיים שהתפללתי על אזרחי אצל חרדים. מבית הכנסת מיהרתי לתחנת האוטובוס, שיוציא אותי אל הצומת, שם עובר האוטובוס מירושלים לאשקלון. הייתי בטוח שהאוטובוס הראשון שיעבור יעלה אותי. כך הבטיח לי הנהג ביום חמישי, שהוא לא מאמין שנהג יראה חייל על מדים ויסרב להעלות אותו, גם אם אין לו תחנה קבועה בצומת.

לאכזבתי הרבה זה לא קרה. לפחות חמישה אוטובוסים עברו בדרכם לירושלים. הם עוברים דרך הצומת, אבל "מצטער, אני לא עוצר שם".

"אז תעשה טובה ותעצור. אני לא אגיע לבסיס".

"קח מונית".

כנראה המבצע בעזה כבר הסתיים ועמו הילת המדים. חיכיתי כך חצי שעה, עד שהגיע אוטובוס שעוצר בכל צומת, מאסף. הוא הסתובב בעיר עוד חצי שעה וכך זכיתי להגיע לצומת בתום שעה ורבע. התקשרתי למפקד להודיע שאאחר. הוא בירר מתי יצאתי מהבית ולבסוף אישר את האיחור. התאספנו באשקלון כמה מאחרים כמוני, וכשהגענו לבסיס בליווי המפקדים שנשארו לסיבוב שני, ראינו שלא הפסדנו כלום.



היה נחמד לפגוש שוב את כולם, רעננים יותר עם מצברים מלאים, אחרי יומיים בחיק המשפחה האהובה. אצלנו, בעלי המשפחות, זאת לא חופשת סופשבוע אצל ההורים. זה לחזור לעצמנו, להיות בגופנו במקום בו ראשנו נמצא כל הזמן. לנחות במערכת החיים שהשארנו מאחור ולא הפסקנו לרגע לחיות אותה, לצד חיי הצבא. חייל רגיל אמור בעצם להיות כאן. אלו הם חייו בשנים אלו. אצלנו זה לא מעשי. לא ניתן להתנתק מחיי עשייה שוטפים, שממשיכים לזרום גם כעת, רגע רגע, ואתה חסר שם. צריכים אותך באזרחות, כדי לסדר עניינים שוטפים, כדי להרגיע ילד בוכה, כדי לדאוג להסעה, כדי לסגור עשרות פרטים קטנים של היומיום. יש כאלו שהטלפון שלהם מראה בכל הפסקה עשרות שיחות שלא נענו, ולא מדובר בשיחות סתמיות של מה נשמע, לא שומעים אותך. אלו שיחות שעד שהוא מחזיר צלצול בהפסקה הקצרצרה, כבר מאוחר מידי.

היה חייל שנתפס עונה לטלפון בעמדת שמירה, עבירת טירונות חמורה. הוא היה צפוי לעונש ביציאה. הוא קיבל את זה בהבנה מלאה ובהשלמה, אבל לא התחרט. הוא אמר שהיה מודע לעונש גם בשעת מעשה ולקח את זה בחשבון. ההפסד מאי ענייה לטלפון, גדול יותר מלהישאר שעות ביציאה. השבוע היינו גם עסוקים עם עניין הארכת הטירונות, שתפסה רבים מאתנו לא מסוגלים לממש אותה. העבודה שחיכתה שלשה שבועות וחצי, לא תסבול משיכה של עוד כמה ימים, בפרט שהכל תוכנן כך, שמיד עם החזרה לאזרחות ישלימו את כל הפיגור. אותו חייל טען, שעדיף לו שלא לחזור אחרי השבת הבאה, גם אם ייכנס על זה לכלא לכמה ימים. הוא לפחות יארגן את מה שצריך וייערך לחופשה נוספת, אותה יבלה בכלא הצבאי.

הרגשנו שהסגל באמת רוצה להבין ולהקל, אבל הוא לא ממש מצויד בכלים המתאימים להבין את מצבנו. מפקד חייב לעמוד על כללי המשמעת, בכל גיל ובכל מצב של הטירון. אבל תמיד נשאר מרחב לשיקול דעת המפקד, התלוי בהבנתו את הקונפליקט בו נתון פיקודו. מפקד צעיר ורווק, לעולם לא יבין באמת היכן נתון ראשו של טירון מבוגר בעל משפחה, ודאי לא כשהוא חרדי - תרבות שונה. נראה לי שהמערכת המשפחתית החרדית, מחייבת הרבה יותר מזו הלא דתית. ראש המשפחה הוא במקרים רבים ראש המנוע. ככל שהמשפחה גדולה יותר, כך נשאר פחות מקום פנוי בראשו של האב. המפקד יכול לנסות להבין את זה, הוא לא יכול ממש להצליח.



יום ראשון עבר איכשהו, עם שיעור מד"ס או משהו בסגנון. ככלל, כל השבוע הזה, נועד להשלמת תכנים, שיעורים ומבחנים לקראת הסיום. המבצע בעזה, מבחינתנו זו היתה מלחמה, גבה מאתנו ימי תורנות רבים, אם במטבח ואם בשמירות, יותר מהמתוכנן לטירונות מתומצתת כמו שלנו. השבוע היו אמורים להשלים את זה, אבל מחר, יום שני, היינו שוב במטבח בפעם האחרונה.