31. בעיות של דתיים

המטווחים עצמם רצו נפלא, מקצה אחר מקצה, אך לפני כן היה עלינו להתאמן שעה ארוכה ביבשים. שאלתי את המפקד, איך הספיקו הצעירים לטווח הכל, כולל יבשים, בזמן שאנחנו היינו עסוקים, ואילו אנחנו כבר שעה וחצי מתרגלים ועדיין לא נכנסנו למטווח.

"הם מתרגלים בבסיס פעמים רבות, כאשר אתם מתפללים".

כעת תפסתי שהתפילה באה על חשבון האימונים. לא שהייתי רוצה להאריך עוד את הטירונות כדי לתרגל יבשים, אלא שהתחושה כאילו המתפללים לוחצים את הלו"ז אינה מדויקת. זה לא על חשבון הלו"ז אלא במקומו.

מנות האוכל היו מצומצמות אף יותר מיום המטווחים הראשון והבעיה העיקרית היתה עם המים. משום מה, אולי נשפך מיכל אחד, המים היו בצמצום. אלא שעבורנו זה היה באמת פחות מהנדרש, משום שעלינו ליטול ידיים לפני כל ארוחה הכוללת לחם, והיום כל ארוחה כללה בעיקר לחם. את זה הם לא לקחו בחשבון. נזכרתי בסיטואציה של רבי עקיבא הכלוא, בימי חורבן ביתר, שהעדיף ליטול את ידיו על חשבון מי השתיה שלו. כמובן שהבעיה שלנו נפתרה מהר יותר משלו, והמים הגיעו בהמשך היום. גם תוספת אוכל הגיעה.

העניין של נטילת ידיים, תמיד הפתיע את הסגל מחדש. בכל הגדרת נהלים לפני חדר האוכל, הם לא ידעו מה בדיוק עושים עם זה. ההגדרה היא לרחוץ ידיים במהירות, מטעמי היגיינה, להתקדם עם המגש, למלא אותו ולהתיישב, ולא לקום עד לפתיחת זמנים על ידי מפקד, עניין של כמה דקות. נוטלי הידיים כהלכה, מסתבכים עם ההגדרה הזו. אם לא ייטלו את ידיהם, לא יוכלו להתחיל לאכול עד שיבוא המפקד וזמנם יתבזבז לשווא. אם ייטלו את ידיהם, יתעכבו יותר ממה שהוגדר, עניין שגרר מידי פעם חוסר שביעות רצון מצד הסמל. בנוסף, כל הנוהל ההלכתי של ברכות לפני ואחרי האוכל, דורש במקרים רבים לצאת להתפנות לפני האוכל. המפקדים שאינם חיים את זה, היו דוחים בקשות כאלו: "תצא אחרי האוכל", משום שהשירותים של חדר האוכל היו נעולים בתקופת הטירונות שלנו, בגלל עומס המילואימניקים, כך התברר לי בשיחה עם מפקד הבט"ר. הסתבכנו עם זה לא אחת, וזה עלה לנו בבזבוז זמני ההפסקה, כשכל דבר לוקח הרבה יותר זמן והיערכות.

פרט נוסף שחסר, היה אמצעי לניגוב הידיים. היו שלושה מכשירי ייבוש ידיים עבור כולם ופעמים בודדות הם גם לא פעלו. גם השבת הצריכה פתרונות משלה. יום אחד נעדר הלחם מהשולחנות משום מה, כאשר התחליף הוא עוגות ואוכל מבושל, עניין בעייתי עבור שומרי הלכה. במיוחד שחלקנו נטלו ידיים ובירכו, מבלי לדעת שאין לחם על השולחן. נדהמתי אז, כאשר מפקד שפניתי אליו בבקשה לפתור את הבעיה, התנער מאחריותו. פניתי בעצמי לאנשי המטבח, ותוך חצי דקה היו בידי שתי ככרות לחם שנמצאו איכשהו. אולי מישהו חש, שבעיות דתיות הן בתחום אחריותו של הרב או מש"ק הדת, גם אם הפתרון הוא במישור הלוגיסטי הפשוט.

הכלי ששימש אותנו לנטילת ידיים, בהעדר נטלה, היה המימייה האישית. זה היה הייעוד היותר סימפטי שלה, לעומת הייעוד המקורי - שתיה. מי שרצה ניקה אותה היטב, עד הפעם הבאה שהפקדנו ציוד. אז התערבו לרוב המימיות של מי ששכח להכניס אותן לקיטבג האישי שלו. צריך גם לתלות אחת מלאה על החגורה באופן קבוע, בעזרת בית המימייה. עניין שלטעמי האישי קלקל את ההופעה, כשהמימייה מושכת את החגורה כלפי מטה. עם זאת, אין ספק שההיגיון הצבאי עומד לצד ההוראה. חבל על חייל שבתנאי שטח לא תהיה עליו מימייתו.

על המימיות היה להיות מלאות. עניין שגרר הערות משמעת ופעם אחת אף גבה את מחירו בשעה של שינה. ערב אחד, במסדר האחרון לפני השינה, עשה המפקד סבב מימיות. כשהתברר לו שרבים מהחיילים היו ללא מימיה או עם מימיה ריקה, הוא קבע שבתום שעת ט"ש תתייצב כל המחלקה עם מימיות. ממילא, לא יכולנו לישון לפני תום השעה. חייל אחד, בחוסר מחשבה, דרש את זמן התפילה לפני שעת הט"ש, כמתחייב, למרות שלמחרת לא היתה השכמה מחייבת, מפני שהיה זה יום של שמירות. המפקד נענה לדרישתו הצודקת והוסיף את עשרים הדקות. כך יצא שחויבנו להציג את המימיות, רק כעבור שעה ועשרים דקות. ניסינו לקחת את בקשתו של החייל בחזרה ולהתפלל על חשבוננו, כדי שנוכל ללכת לישון, אך את הנעשה אין להשיב. מילה של מפקד.