29. מטבח נפרד בפקודה

בעקבות השבת, ימי שמירה, ימי מטבח, התרופפה מעט המשמעת. באחד הבקרים, יום ראשון כמדומני, ויתרו המפקדים על תענוג ההתייצבות בהשכמה ונקבעה שעת התייצבות אחרי תפילה, לפי חישוב רגיל של שעות שינה, חצי שעת השכמה וגלח"צ וזמן לתפילה כרגיל. פשוט דילגו על המפגש של הבוקר. קבענו בינינו את שעת התפילה, כשבעצם כל אחד אחראי להגיע אליה בכוחות עצמו, בהעדר עולו של מפקד.

הייתי עייף והתעוררתי מעט מאוחר. הרגשתי גרוע עם עצמי. הנה, רק זז המפקד ממיטתך ואתה שוכח את עצמך. וכי התפילה חשובה פחות מאיום המפקד? מדוע אתה מאחר לתפילה ואינך מאחר לעולם למפקד? הרגשתי ילד רע בגן. כאב לי.

למחרת איחרתי להשכמה, והפעם למפקד. לא התכוונתי לזה, זה פשוט יצא כך מעצמו. התנחמתי מעט. הנה, גם למפקד איחרתי. הוא לא יצא יותר טוב מבית הכנסת. הוא כעס על כל הכיתה באותו בוקר והודיע שיחפש עונש כיתתי עד הערב. בסוף הוא שכח כנראה או שלא מצא עדיין.

באחד הימים שובצתי בחדר אפיה. יש שם קונדיטור שמכין מטעמים לפנק את החיילים. זה היה נראה לי תלוש מההוויה הצה"לית, שאפשר להגדיר אותה בכל מיני דרכים, אבל אימהות מפנקת אינה אחת מהן כמדומני. מה פתאום הצבא מחזיק קונדיטוריה משלו? וכי לא יעיל וזול יותר לקנות עוגות מאותה מאפיה שמספקת את הלחם? חוץ מלאפות עוגות אין לצבא מה לעשות? להחזיק חיילים סדירים, שזה כוח אדם שממילא עומד לרשות הצבא, ניחא. אבל הקונדיטור היה איש מילואים, שהחליף כנראה איש קבע. לשם מה? מה ההיגיון בזה?

שאלתי את הקונדיטור את השאלה הזו והוא תמה עלי: "הלא ידעת אם לא שמעת, שאדון היגיון אינו עובר את הש"ג?"

בקיצור, עמדנו שם, כדררנו כדורי שוקולד לתוך ערימות קוקוס, כמו שאשתי עושה בבית עם הילדים. אחר כך היה צורך גם לשטוף את החדר המיותר הזה. אבל האמת היא, שאם החיילים נהנים מזה בסוף, אז שיהיה כך.

על כל נושא שבכשרות אחראי המכ"ש = משגיח הכשרות, בחור חביב ורציני. כשלשנו עיסה, היה עלי להזעיק אותו, כדי שיפריש חלה. עד אז, העיסה אסורה באכילה באיסור חמור, שעונשו מיתה בידי שמים. הייתי לחוץ. בבית מפרישים מיד עם החלת החיוב, שזה שלב הלישה. גם בצבא. אלא שלצבא יש מושגים מעט שונים בהגדרת מיד, מושגים תעשייתיים. המשגיח עסוק בעוד חדרים, כאן הוא פותח ביצה, כאן בורר אורז ועוד. בתוך דקות לא רבות הוא יגיע. אמרתי לו, שיתאר לעצמו שמישהו ירצה לנקות את ידיו מהבצק שנדבק בהם וייעזר בלשונו לביצוע המשימה. הלא נכשול נכשל האיש באכילת טבל גמור.

הכללים של הפרדת בשר מחלב, נוקשים בצבא הרבה יותר מאשר בבית דתי מאוד. בבית ניתן לסמוך לא מעט על הבנתם של המשתמשים במטבח. בני הבית יודעים את הכללים ופועלים לפיהם. אז נכון שיש מקדמי בטחון ולא הולכים על גבול ההלכה, אבל ההגדרות ברורות ולכן יש על מי לסמוך. בצבא זה שונה. כאן אינך יודע מי פועל בשטח, האם הוא מבין את המשמעות והאם זה בכלל מעניין אותו. לכן הכל בפקודה ובהרחקות רבות, במאמץ בלתי פוסק לשמור על הגבולות.

החדר של האפיה, מוגדר כחדר פרווה. לא ניתן להכניס כלים שאינם פרווה לתוכו. העברה של מאפים לכלים שאינם סתמיים, נעשית איכשהו על פתח החדר. אפילו הובלת תרמוקן מלא שתיה, על גבי עגלה שאינה תואמת מבחינת בשר וחלב, תעורר את התנגדות המשגיח, וטוב שכך. המפקדים אף לא אפשרו לשטוף את הרצפה באמבטיה חלבית, אחרי ארוחה בשרית. לדעתי, חשוב מאוד לא לזלזל בזה, משום שזו הדרך היחידה לשמור על מערכת כשרות טובה, בשיתוף פעולה עם אוכלוסיה שאינה נוהגת כך בבית.

שיבוץ התפקידים נעשה בכל בוקר כזה על ידי הסמל. ייחלתי שלא ישים אותי בחלוקת האוכל על הליין. הרגשתי שזה מאוד לא מתאים, שמי שמזוהה כאוכל גלאט יחלק אוכל בכשרות רגילה. ישנם גם כאלו שזה עלול להטעות אותם. תפילתי התקבלה ואולי גם הוא הבין את ההיגיון הזה. תמיד הייתי בשטיפות, או בכלים או בשולחנות וברצפה. פעם אחת באפיה, עמוק בתוך המטבח, ועם האוכל באתי במגע בחדר האוכל, רק כששמרתי על תנור הגלאט.

ערך מוסף שהיה לימי מטבח, היה השחרור מהנשק. הסתובבנו כל אותם ימים ללא הנשק. היו גם הפסקות ארוכות יותר, לכל חייל בפני עצמו, והיינו צריכים להתארגן לתפילת מנחה בציבור על ידי התאמת זמני ההפסקות של כל החיילים. היו מכשירי רדיו דלוקים ונשמעה מוזיקה בקולי קולות, בדרך כלל על ידי עובדי המטבח שאינם כפופים למפקדים שלנו. לא תמיד אהבנו את השירים, שלעיתים לא התאימו לאורח חיינו. היו מי שניסו להעיר, לא תמיד בהצלחה.