25. זכור ושמור את יום השבת

26.12.09

כזכור, שמרתי בעמדה בעת שהחשיך היום והשבת פרסה כנפי הודה. ירדתי מהשמירה כשהציבור כבר סיים תפילת ערבית והתכנס בחדר האוכל. שקלתי אם להתפלל קודם ביחידות, או לגשת לחדר האוכל ולהתפלל אחר כך. החלטתי לאכול קודם, גם לטובת האוכל וגם לטובת התפילה. התפילה הן לא תברח, האוכל כן. הוא יתקרר. מצד התפילה, סברתי שאחרי האוכל יש לי סיכוי לתפילה בציבור, אם החברים האחרים שירדו מהמשמרת יעשו כמוני.

יש רתיעה אינסטינקטיווית מתפילת ערבית של שבת אחרי האוכל. זה פשוט לא מסתדר עם ההרגל, ששבת נפתחת בבית הכנסת ורק אחר כך יושבים לשולחן. אני נוהג כך בעונת הקיץ, כשהימים ארוכים והילדים נרדמים לפני האוכל. אנו מקבלים אז את השבת בהדלקת נרות מוקדמת, עם פלג המנחה, שעה ורבע זמניות לפני שקיעת החמה. מיד יושבים לשולחן, אני מקדש על הכוס, ואחרי האוכל אני יורד לבית הכנסת לתפילת ערבית, עם הציבור שכעת קיבל את השבת, סמוך לשקיעת החמה.

אני מרגיש בזה גם טעם לשבח. מצות זכירת היום, העומדת ביסודו של הקידוש, היא מצוה מן התורה, על פי פירושם של חז"ל לפסוק מעשרת הדברות זכור את יום השבת לקדשו. אלא שמן התורה אין צורך בכוס יין כדי להזכיר את השבת ויוצאים ידי חובה בתפילת השבת. הקידוש על הכוס הוא בעצם חזרה, שחובתה מדברי חכמים, כדי לכבד את הזכרת השבת בכוס יין. נמצא אפוא, שלעולם אין הקידוש המכובד והמשמעותי, זה שבו מקיימים את מצות התורה עצמה. אך כאשר הופכים את הסדר ומקבלים את השבת עם קידושה על הכוס, לפני תפילת ערבית, נמצא שזכינו לכבד את מצות התורה בכוס יי ורוב טקס.

פניתי עם החבר ששמר יחד אתי לחדר האוכל. החברים כבר ישבו בסעודה ולא הורידו את האוכל החם מהאש, כדי לשמור על חומו. לעת הזאת חלה כבר התקדמות בהיערכות המטבח לצרכי קבוצתנו ואכלנו יותר אוכל מבושל. לכבוד שבת, היתה עליית מדרגה נוספת, שאפשרה לנו איכשהו לענג את השבת באוכל בשרי חם. אמנם לא כמו בבית, אבל אם אין קוגל אמיתי, גם תבשיל תפו"א בליווי קציצות קבב עוף מחוממות, יכולים להוות סעודה בשרית. החלות הטריות שנאפו במטבח, היו פיצוי. הצטרפנו אלו שסיימו את השמירה כעת, קידשנו על הכוס והדבקנו את הקצב.

בהיסוס מה, פתחנו בשירי שבת. משהו מרוקאי, משהו פולני והחברה הצעירים מהמחלקה, שישבו בשולחן הסמוך, ניסו להתחבר. אחד מאתנו הציע, שנשיר משהו שגם הם מכירים. "את אנחנו מאמינים בני מאמינים שרים במגרשי הכדורגל". רק התחלנו וחדר האוכל קפץ, כמו גפרור בדינמיט. הם פשוט רקדו על הכיסאות. זה היה מדהים. הם ביקשו עוד שיר ועוד שיר, אבל זה לא האריך זמן. אחד המפקדים ניגש ואמר: "תשירו. אין בעיה עם זה. אבל אל תהפכו את החדר אוכל". הם פחדו שהם יאבדו שליטה, עוד נשכח שאנחנו טירונים בצבא. רציתי להנמיך את הטון, אבל החברים העדיפו לשתוק. אם הוא לא רוצה שנשיר היטב, לא נשיר בכלל. חבל, כולם הפסידו.

רב המילואימניקים, הזמין אותנו להצטרף אליהם למסיבת עונג שבת מאוחר יותר. ישבנו על צלחות של פיצוחים, שרנו, דיברנו דברי תורה והצלחנו לפצות את עצמנו על קטיעת השירה. ישב אתנו בן כיתתי, שהתגלה ככשרון של ממש בפייטנות מרוקאית. הוא ידע לחבר מילים וגם לסלסל בקולו לגבהים. לאט לאט פרשנו, איש איש לפי תכנון שנת הלילה שלו, הכפופה לרשימות השמירה. רשימות אלו לא אני הכנתי, ברוך ה. רק זה היה חסר לי. אלו שיבוצים כבדים והמפקדים עשו זאת בעצמם. החלפתי משמרת עם חבר, באופן ששנינו יצאנו מרוצים יותר. יכולתי לישון ברצף עד לפנות בוקר.

איך להתעורר בשלוש וחצי בליל שבת? סוגיה בעייתית בפני עצמה. ביום רגיל הייתי מכוון את השעון המעורר שבטלפון הסלולארי. בשבת לא אוכל לכבות אותו. איך אשאיר אותו על מצב נודניק באוהל, כשחברה ישנים? היו באותה משמרת, חברים מכיתת הצעירים. אבל איך אני יכול לבקש ממישהו, שיעשה מלאכה בשבת גם בשבילי?

החלטתי, שמכיוון שההוא קם לצורך עצמו, בלי שום קשר לצרכים שלי, אין מניעה שאבקש ממנו להעיר אותי, כשהוא כבר ערני בכל מקרה. סיכמתי כך עם חבר מהאוהל ההוא. לבסוף דומני שהתעוררתי מעצמי. לא נזקקתי לזה, אלא כדי ללכת לישון רגוע.

עוד בבית אבי חי