20. אוהל הפריסה

21.11.09

את רשימות השמירה כתבתי לפעמים באוהל הפריסה, בזמני הפריסה - מין ארוחת ביניים. זה היה המקום היחיד בפלוגה בו היה משהו שענה לתואר שולחן. אם הייתי כותב באוהל שלי, הייתי צריך להניח עלי שכפ"ץ בתור שולחן כתיבה. אמצעים אחרים לכתיבה נוחה לא היו. במתחם הפלוגתי קיים מבנה המשמש ככיתת לימוד פלוגתית, אלא שברוב תקופת הטירונות שלנו הוא היה מאויש על ידי אנשי קב"ן, שקיבלו שם לוחמים הלומי קרב שיצאו מעזה להתרעננות. הימים כזכור ימי מבצע עופרת יצוקה. החלופה שנמצאה בשטח הפלוגה היתה סככה מוצלת למחצה, שדרשה תמרונים מול כיוון השמש. בסככה ובמיגוניות היו כיסאות לימוד עם שולחן קטן, אבל כנראה מנטליות של טירון היא להמנע משימוש באביזרי למידה מחוץ להרצאות חובה. רק עכשיו אני שם לב שלא עלה על דעתי לשבת ולכתוב על כסאות אלה. האמת היא שבכלל לא חשבתי להמצא מחוץ למקומות בהם הייתי צפוי להמצא במסגרת הלו"ז והמטלות שמילאו כמעט כל רגע פנוי ביממה. אם לא הגדירו להיות בכיתה, מה פתאום שאהיה בה? סביר להניח שגם המפקדים לא היו מבינים את זה.

כתיבת הרשימות היתה למעשה השימוש היחיד שלי בפינת הפריסה. זאת מכיון שארוחות הביניים כללו בעיקר לחם וממרחים מתוקים, מה שיכול להחליף חטיף בשביל מי שבא, לוקח, מורח ואוכל. החייל הדתי אינו מנשנש לחם. אכילת לחם היא עניין מורכב, הדורשת נטילת ידיים לפניה וברכת המזון לאחריה, מה שלא תמיד נכנס במסגרת הזמן שניתן. גם אם יש זמן, לחם, מהסיבות הנ"ל, נתפס בתודעת האדם הדתי כסעודה של ממש ולא כנשנוש. בשיחות חתך שהיו לי עם מפקדים בדרגים שונים, העליתי את העניין. היו אמנם גם פירות בדרך כלל, אבל לא יצא לי כבר להתייחס ברצינות לארוחות הללו. בכלל, תאבוני אבד לי בצבא משום מה. אחר כך התברר לי שזה חריג. רובם מספרים על הקילוגרמים שהם העלו בטירונות, לעומת מה שאני הורדתי. חטיפים שהבאתי מהבית, חיכו שבועיים בתיק. לקראת הסוף, התחלתי להוציא רק כדי לכבד את החברים. זה היה כשכבר הרגשנו ממש קרובים, כל המחלקה.

באחד הימים, המפקד דיבר על הנעמת שהותנו במקום. הוא טען שקישוט ועיצוב סביב האוהל, יתרמו רבות לתחושת הביתיות. שוב חזרתי על אותו רעיון מקריית המטווחים. עיצבתי מחוץ לאוהל, בעזרת חרסים שהסתובבו בשטח, שתי אליפסות. באחת כתבתי סייף ובאחרת ספר. ללמדך שהסייף והספר ירדו כרוכים מן השמים. 



                                                                  ******



מלפנות בוקר של יום שישי ועד בוקר יום השבת, היתה מחלקתנו בתורנות שמירה של הבסיס. לקראתה נערכו שיעורים ביום חמישי. הסמל מסר שיעור על תכונותיו ורכיביו של מכשיר הקשר, אחד מאלו המאפשרים את הקשר בין עמדות השמירה השונות לחמ"ל. שיעור טכני יבש מאוד, שעזר לנו להבין איזו אנטנה מכניסים באיזה שקע ותרם ליכולותינו תרומה דומה לזו של שיעור על הרכב המנוע לכושרו של הנהג. ככה זה. אם אתה מפעיל מערכת, כדאי שתכיר את צדה הטכנולוגי. סוג של הגיון.

המ"מ תידרך לקראת השמירה ושלל בנחרצות אפשרות של שחרור לשבת. "אנחנו במינימום של כוח אדם ואין על מה לדבר. תבינו את זה".

"אז לא להתפלל יותר על שחרור?" שאלתי את מפקדי.

"בדיוק בשביל זה המ"מ הבהיר כעת" ענה.

ההרגשה היתה מעורבת. מחד, זה כבר שירות רציני, כמעט כמו החיילים שאתה פוגש תמיד במחסומים. תחושה של עשייה. מצד שני, ואם באמת השמירה תצדיק את עצמה, האם אני רוצה להתמודד עם איום אמיתי? היה מי שאיחל לי, שיבוא מחבל ואירה בו. למרות שכוונתו היתה למחבל פוטנציאלי שבכל מקרה יבוא, וחיסולו הוא ניטרול פצצה, לא עניתי אחריו אמן. במהלך השמירות הייתי תמיד מפעיל את דמיוני ומתרגל נוהל פתיחת אש במוחי פנימה, אם יקרה משהו.

עוד בבית אבי חי