18. לוחות הברית על הגבעה.

תפילת שחרית בשטח, באמת לא היתה תענוג גדול במיוחד, והתפילין נאלצו להעביר את היום על משטח כלשהו, בתוך הציליה שהוקמה שם לצורך שהיית החיילים לאורך יום המטווחים. בזמן שהתפללנו, בני הכיתה הצעירה - אלו שאינם מתפללים, סידרו את מה שהיה לסדר וקישטו את מה שהיה לקשט. קריית המטווחים משמשת עוד מחלקות ופלוגות באותו יום ויש מסורת של הפגנת גאוות יחידה ותחרות קישוט המטווח, ביטוי למחלקה, לפלוגה ולבסיס.

אחרי סיום התפילה, נעמדנו כל המחלקה, לקבל את האוכל לכל היום. האוכל הגיע כמנות קרב, לחם, קופסאות שימורים ומינימום כלים. זה היה נראה בתחילה כמו מחדל, אבל בהמשך התברר לי שזה קצת מכוון, כדי ליצור באמת אווירת שטח וללמד את החייל להתמודד. לי אישית זה לא הפריע במיוחד ואהבתי את התרגול. היו חיילים שממש לא אהבו את הרעיון וחשבו שזו התרשלות, במיוחד כאשר חלק מהאוכל, לא התאים לדרישותינו מבחינת הכשרות. היו כאלו שהיתה אצלם תחושה לא נעימה של הזנחה.

המטווחים הם עניין רציני עד מאוד. עוסקים כאן באש חיה וכל תקלה הכי קטנה, מחירה עלול להיות יקר מאוד. אין מקום לקלות ראש באזור. הסגל מסתובב לחוץ מתמיד ורציני, ובתוך שטח המטווח עצמו, המתח ניתן למישוש. אין חוצים קו שסומן מראש במרחק של כ-15 מטר ממבנה המטווח, ללא אזניות תקינות שסופקו בבקו"ם.

לאורך היום, יש המון זמן מת, משום שהמטווח מתנהל בקבוצות וכל היתר נמצאים בהמתנה. הזמן הזה יכול לשמש למנוחה לא ממשית, שכן אסור לשכב או להשתרע, מחשש להיסח הדעת."אם אתפוס מרפק שנגע ברצפה, מבחינתי זה חייל שנרדם..." היה לי תמיד בכיסי ספר משניות לזמנים מתים. דווקא היום כמעט לא פתחתי אותו.

באחת ההפסקות הראשונות, יצא המ"מ ונתקל בי ובחסיד. הוא פנה אלינו בבקשה, שנמשיך את קישוט המטווח ברוח המחלקה שלנו. הוא ביקש שנעצב משהו אופייני, לרוח הקבוצה הייחודית שלנו. "אולי משהו שקשור לכשרות" הוא הציע. סוגיית הכשרות, משום היותה הצעקנית בין מאפיינינו, גרמה שיזהו אותנו בעיקר כדורשי כשרות. לא אהבתי את זה. זה חיצוני מידי ושטחי. יש לנו לדעתי מסר משמעותי יותר.

נטלתי את היוזמה בהתלהבות, אולי ילדותית משהו. לקחתי את הטורייה ואת המגבים והתחלתי לעצב על החצץ צורת שני לוחות הברית. בתחילה עבדתי כמעט לבד, כשהאזניות תחובות באזני היטב. התקדמתי לאט לאט והתמונה התחילה להיראות ברורה. אחד המפקדים ראה והבין, וגם חשש מעט. הוא שאל אותי מה אכתוב בתוכם, מחשש שמא אזניח את בני המחלקה שאינם בני הקוד הפנימי שלנו, וזה כולל את הסגל. אמרתי לו שיהיה שם פסוק ברוח צבאית, הוא נרגע.

לאחר זמן, בסיוע החברים שקלטו את הרעיון, התנוססו על הגבעה לוחות הברית מעוצבות בחצץ, מודגשות בירק ובתוכן נכתב: בשם אלוקי מערכות ישראל, כשאת העבודה סיים דווקא חייל בן הכיתה הלא דתית. רציתי לסיים בעוד שתי מילים, כדי לחבר גם את שם הפלוגה למסר. התכוונתי להוסיף ננצח ונדרוס על שם פלוגתנו דורס. משתם כוח העבודה, נותר הכיתוב כך, כפי שהוא בתנ"ך, בספר שמואל א פרק יז פסוק מה, מפי דוד הרועה לאזני גלית הגתי בקרב עמק האלה.

היצירה זכתה להנצחה, גם במצלמת החובש הפלוגתי וגם במכשירים הסלולאריים של חברים. הרשיתי לעצמי להצטלם על הלוחות, ללא שאלת פי המפקדים. אחרי הכל, יש איזה יחס של תגמול על עבודה. הם ראו ולא העירו, הישג קטן.

הרגשתי שוויתרתי על שעות של לימוד תורה עצמי, לטובת העברת מסר יהודי-תורני ליהודים רבים יותר. בטוח הייתי שמשהו מזה ייזכר ויישמר, מה שהוכח כנכון כבר למחרת, כשמול חדר האוכל הביע הסמ"פ את שביעות רצונו מיום המטווחים וציין את ההישגים המקצועיים עם לוחות הברית שעוצבו בחוץ בנשימה אחת. שמחתי שהעברתי משהו משלי. גם בהזדמנויות נוספות בהמשך, היה ברור שוב ושוב שהמסר לא נעלם.

מקצי הירי הסתיימו ללא תקלות, להוציא אזעקת צבע אדום אחת, שהכניסה את כולנו לתעלת עפר צפופה, בעוד המפקדים עומדים מבחוץ. סברתי שהנוהל נקבע, מחשש שתהיה מפולת עפר שתקבור את חציינו התחתון באדמה, שיהיו מי שיזעיקו עזרה. חיכינו כמה דקות, יצאנו והמשכנו. החשיכה ירדה וטווחנו בתנאי לילה, האוטובוסים הגיעו להחזיר אותנו לבסיס, מותשים, עייפים ומרוצים למדי. לא שוחררנו לשינה, לפני שכל הציוד חזר למקומו לפי הסדר.

למחרת נערך שוב מסדר הנפה, כולל סידור המחלקה הנדרש, אלא שהפעם המניפים לא נבחרו על פי תוצאות מסדר האוהלים, אלא על פי תוצאות המטווחים מאמש. נבחרתי עם עוד שני חיילים להניף את הדגל. בהחלט שמחתי. חברי עקבו אחר תנועותי: התרגשת, אה?! איך הצדעת!. חייכתי.