16. איש אטר יד ימינו.

24.10.09

מהיותי שמאלי, מיד הציק לי משהו. הנועלן - אותה בליטה בצד ימין של הנשק - ישב לי על העצם והטריד. הטירון אינו מעביר את הנשק לאחורי גבו ואפילו לא לצד הגוף. התנוחה לא נתנה לי מנוחה. מפקדי, שמאלי גם הוא, ידע לייעץ ולכוון מניסיונו.

התאספנו כיתה כיתה עם מפקדה, ללמוד על הכלי המשמעותי שבידינו, על תפעולו היומיומי. מפקדנו היה עסוק עם חייל שנזקק לשירותי המרפאה. אחריותו לחניכו המטופל קרנה ממנו. הבחור היה עסוק עם הפרשה, בכל הרצינות ובכל המסירות. מצד שני, היה עליו להיות אתנו. התרכזנו מאחורי המרפאה ושם הוא היה עם הכיתה ועם החייל המטופל כאחד. שוב, אי אפשר היה שלא להתרשם מרצינותו העמוקה.

בעוד שהיינו שם, השמיעה הכריזה קריאת צבע אדום. רצנו כולנו למיגונית הקרובה, נשמעה הנפילה, הופעל נוהל גשם סגול. המפקד נשאר לעמוד בפתח. "יש מקום, תיכנס פנימה" אמרנו לו. "אם יהיה צבע אדום" הוא ענה. אנו קראנו פרקי תהילים ואחר כך את נוסח מי שברך לחיילי צה"ל, הנאמר בבתי הכנסת הלאומיים מידי שבת. תוך כדי תפילתנו, נשמעה קריאת חזרה לשגרה. הרצינות תפסה אותו חזק והוא המתין עד שנסיים, ואחר כך חזרנו לשיעור.

בתרגולים ובתפעולים של הנשק, בכל פעולה כמעט, היה הבדל כלשהו ביני כשמאלי לחברי הימניים. המפקד המחיש כל פעולה בשני האופנים. אמרתי לו בתום התרגול, שזה ממחיש את פרשת אהוד בן גרא, בספר שופטים. זה היה משיעור שמסרתי שבועיים קודם לכן בקהילתי, במסגרת לימוד שבועי בתנ"ך.

"וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה וַיָּקֶם ה לָהֶם מוֹשִׁיעַ אֶת אֵהוּד בֶּן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי אִישׁ אִטֵּר יַד יְמִינוֹ וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ מִנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב. וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת גֹּמֶד אָרְכָּהּ וַיַּחְגֹּר אוֹתָהּ מִתַּחַת לְמַדָּיו עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ... וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת יַד שְׂמֹאלוֹ וַיִּקַּח אֶת הַחֶרֶב מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ".

והדברים צריכים ביאור. הלא איטר יד, אינו מקרה חריג עד כדי שאין להעלותו על הדעת. קשה להניח ששומרי ראשו של מלך כה שאננים, עד שאינם טורחים טרחה קלה לעקוב אחר ירך ימינו של איש, מחשש שהוא איטר יד. 

העניין הוא שהלוחמים מאומנים לאחוז את החרב בזווית מסוימת ולהכות בה, והחרב גם מעוצבת בהתאם, כמגל מעוגל. לא זו בלבד שאין איטר היד מסוגל לאחוז בחרב הנפוצה, אלא גם אם יעשה לו חרב מהופכת לא יתאים לאומנות זו, מחמת חריגותו בין התלמידים. לכן היו איטרי היד מעדיפים להתאמן בקליעת אבנים והניחו לאומנות אחיזת החרב. ואמנם בקרב בני בנימין, היתה נפוצה אומנות הקליעה, כמו שהיתה נפוצה איטרות יד ימין. ראה בספר שופטים פרק כ פסוקים טו-טז.

אמור מעתה, לא מחמת שינוי הצדדים לא נחשד אהוד. דווקא משום שידעו על תכונתו, לא העלו על דעתם עגלון ואנשיו שהוא מסוגל לאחוז חרב. ואכן, אהוד לא הכה בחרב, אלא דקר בה כבסכין קומנדו, ויתקעה בבטנו. שני פיות היו לחרבו, מכיון שהוא לא היכה בה לפי חרב, כלומר בפיה האחד, אלא בדקירה. וכפילות החוד נועדה להכפיל את פעולת הדקירה.

המפקד, שלא אמרתי לו את כל אריכות הדברים, אמר לי שזה מזכיר לו משהו שהוא רוצה לדבר אתי בהזדמנות. חששתי קצת, אולי הוא רוצה להעיר לי על מנהגי לדחוף הערות תורניות לכל נושא בכל פורום שהוא. לא היה נראה לי שדווקא לו זה יפריע, אבל לא ידעתי מה לחשוב. המתנתי לשעת כושר.

כאשר זו הגיעה, התברר שהוא רצה לבקש שאהיה מוכן לאפשרות שיתפנה זמן לשיעור תורני על נושא צבאי, שאמסור בפני המחלקה כולה. נהניתי מהאימון וההערכה שהשתקפה בפניה זו וראיתי בזה התחלה מזערית, של החזון שבשמו התגייסתי לצבא - לתרום מיכולותי לאוירה הצבאית סביבי. הזדמנות נוספת עתידה ליפול לידי למחרת, ביום המטווחים הראשון, ליד בסיס ניצנים.

עוד בבית אבי חי