13. פרסומי ניסא.

26.09.09

בבוקר, לאחר תפילת שחרית וארוחת בוקר, התחיל יום שגרה. הדבר מתבטא בכך, שפותחים את היום בטקס הנפת דגל המדינה, ברחבה הפלוגתית. קדם לטקס נוהל מתסכל למדי של מסדר אוהלים, בו נדרשה כל כיתה לעבודה על פי הגדרות המפקד האישי שלה, עד שהאוהל יקבל את הצורה המצופה ממנו. המפקד מגדיר שלב אחד בסידור והחיילים מבצעים, הכל בצמוד לשעון עצר. "לא הספקתם לסיים את המשימה, תעמדו בזמנים בלי לסיים. זה יותר חשוב". מורכבות העניין דורשת חלוקת תפקידים ברורה. אחד החיילים צריך לרכז את תשומת לבו יותר לזמנים ופחות לעבודה. לא ממש הצלחנו ליצור תיאום כזה, עד סיום הטירונות.
"את השמיכה מקפלים כך, את הקיטבג מניחים כך" וכן הלאה. ניתן להתעצבן מהגיונה של כל פקודה. מה זה באמת משנה אם הקסדה תעמוד לרוחב המיטה או לאורכה? אבל בצבא אין כזה דבר. זה מקומם לא מעט אנשים וגורם להם שלא לבצע את הפקודות מהלב ומהראש. אולי חיילים צעירים פחות מתקוממים. הם כנראה באים לכאן פחות שיפוטיים. אתמול הם היו תלמידים והיום הם פקודים. אין שינוי מהותי של המיקום במערכת. אנשים מבוגרים, לעומת זאת, מתקשים לבצע מטלות שאין רציונאל מובהק מאחוריהם, מבלי לגחך.
עידוד קטן יש להמריץ את הכיתה למרות זאת. המ"מ עובר בין האוהלים ומהאוהל הזוכה ייבחר חייל להניף את הדגל. קשה לדעת כמה תמריץ זה אפקטיבי, אצל אותה קבוצה המתאפיינת בבעיה שתוארה. לא ברור אם חייל חרדי בן שלושים, אכן רואה כבוד בהנפת דגל הלאום. אמנם מי שהגיע לצבא, אינו משתייך כמובן לנטורי קרתא ודומיהם, השוללים את עצם קיומה של המדינה הציונית. עם זאת, מי שבשלושים שנות חייו, לא באמת שמח ביום העצמאות, ולא הניף מעולם דגל על חלון ביתו, יוכל לעבור את היום, גם אם מישהו אחר יתכבד להצדיע לאותה מפה לבנה המעוטרת בקצותיה בשני פסי תכלת ומגן דוד במרכזה.
יחסי שלי עם הדגל, התחממו מאוד לאחרונה. ביום העצמאות האחרון, מלבד דגלון על המכונית, שנקנה לפי דרישת בנותי: "אבא! אמרת שאתה לא חרדי", והוסר כל אימת שהתקרבנו לשכונה, תליתי דגל בתוך ביתי. הסברתי זאת על פי הברייתא בהלכות חנוכה: "מצותה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. ואם היה דר בעליה, מניחה בחלון הסמוך לרשות הרבים. ובשעת הסכנה, מניחה על שולחנו ודיו". היות שתקומת ישראל בארצו היא נס והמוטיבים השונים של יום העצמאות הם בבחינת פרסומי ניסא, ניתן להחיל עליהם את הכלל הזה. לכן, בשכונתי שהנפת הדגל בחוץ היא פרובוקציה במיטבה, אצא ידי חובתי בהנפתו בתוך הבית.
הטקס עבר בהנחיית הסמל. המסדר עבר לדום ולנוח לסירוגין. לאחר הנפת הדגל, נשא המ"מ דברים. הוא בחר לו דמות מופת מהפנתיאון הלאומי וסרטט אי אלו קוים לדמותו ולתרומתו לעם היהודי. הפעם נבחר על ידו יאנוש קורצק. החיילים החרדים מקשיבים היטב ואוזנם נדרכת כל אימת שהשיחה מתקרבת למעגל הזהות היהודית. "מיהו יהודי ומהי יהדות? יהדות דתית או יהדות מתבוללת?" הם שואלים באלם קול "מהי נקודת המוצא?" הטקס מסתיים בשירת התקוה וקבוצתנו דווקא שרה בקול רם, להוכיח זה לזה שגם אנחנו יכולים. אך לעולם לא נרד לדעתו של הישראלי, אשר חזות פניו מסגירה את הרטט ורגש הקודש החולף בו, כאשר יעמוד לשירת ההמנון הנשגב. מעין אותה חוויה שאנו נחווה בבית הכנסת בזעקת שמע ישראל בסיום תפילת נעילה של יום הכיפורים.
***
בצהריים בחדר האוכל, קיבלתי חיזוק נוסף לגישתי לעניין ההתנהלות בדרישות הכשרות המהודרת. הרב הגיע לשם ומשגיחי הכשרות עמדו עמו במרכז המעגל, כאשר החיילים החרדים מקיפים אותם ומתעורר פולמוס קל. לא היינו רגועים. המשגיח הסביר את הנהלים מבחינתו והרב ניסה למקד את הבעיה ולצמצמה. הצטרפתי למעגל. "בתנור אין בעיה" אמרתי, "אין צורך להכשיר אותו. בפרט כאשר מדובר באוכל יבש ללא רוטב, שאינו מעלה אדים בבישול". הרב שמח לסיוע שבא מתוך הקבוצה, "אתם שומעים? את התבניות נכשיר לכם כהלכה". לא כולם אהבו את זה.
כשיצאתי מהמעגל, פנה אלי בסקרנות המ"מ שעמד קרוב: "מה העניין?" הסברתי לו את ההבדל בין כלי שבא במגע עם האוכל ובין כלי שאינו בא במגע ישיר ואת המשמעות של זיעת האוכל שמחדירה את הטעם בדפנות הכלי.
"עכשיו זה נשמע ממש הגיוני" נצצו עיניו.
נוכחתי בחוש לראות, שגישה דוגמאטית שאינה מתחשבת בהגיון הפנימי של העקרונות ההלכתיים, מפסידה את הבנתו של העומד מבחוץ. ברור לגמרי, שתפיסה הלכתית הנסמכת על אדני ההיגיון הפנימי, המצוי בבסיסה של המערכת ונדרש רק להיות ערני וקשוב אליו, סגולתה למשוך את הלבבות רבה. גישה כזו, אילו היתה מלווה גם בהסקת מסקנות אופרטיביות, זהירות ומחושבות אך אמיצות, היתה לבטח מקטינה את נהירת העם החוצה מהיהדות ההלכתית, כפי שאירעה בדורות האחרונים.

הודעה נערכה ע'י מנהל בתאריך: 29/09/09