9. מנות סגורות או הכשרת מטבח.

29.08.09

"האם יש לך בקשות מיוחדות?" שאל המ"מ.

"אם ניתן יהיה להתחשב בי, כאשר ידובר על סגירת שבת בבסיס" הפניתי אליו את אותה בקשה שציינתי אצל קצינת הת"ש, "יקשה עלי, הן מצד משפחתי הברוכה והן מצד הקהילה הצעירה שאני מכהן כרבה, להחסיר שבת בבית".

"זה לא תלוי רק בנו. יש מספר מוגבל של שחרורים בשבת כזו ואנחנו צריכים תמיד לשקול בקשות דחופות מול בקשות כלליות. בבוא העת נשתדל להתחשב בבקשתך"

"אני מבין. תודה". השיחה הסתיימה בהרגשה טובה.

הבנתי שלא נצא היום הביתה והייתי צריך לסדר בדחיפות מי שימלא את מקומי במסירת שיעור נביא, המתקיים בקביעות בקהילתי בחמישי בערב. מלבד אדם שימסור את השיעור ברמה טובה, הייתי צריך למצוא זמן לשיחת טלפון. לא מידי פשוט בתנאים אלו. האיש נמצא מבין המשתתפים הדי קבועים בשיעור, מדריך טיולים ותלמיד חכם, בדיוק מה שצריך בשביל לנתח פרשה בספר שופטים.

חציו השני של היום המשיך, ברצף של שיחות הכרות ברמה הפלוגתית. הופיע בפנינו רב הבט"ר, קצין בדרגת סגן, עם עוזרו, מש"ק הדת בבסיס. היחס לקציני רבנות מצד הסגל, הוא מורכב. מחד, הם בעלי דרגה צבאית המחייבת מצד ההיררכיה הצה"לית. מאידך, הם אינם נתפסים כחלק אינטגראלי מסולם הדרגות. היחס אליהם הוא כאילו הם עקפו משהו בדרך והגיעו פורמאלית לדרגת קצונה, למרות שאינם באמת כאלה. המפקדים נלחצים כאשר יש בשטח רב"צ מול חיילים דתיים. השיחה קולחת בין החיילים לרב בצורה חופשית והמפקדים נשארים קצת בצד ולא תמיד מבינים את השיחה.

נתקלתי במבוכה הזו בהמשך כמה פעמים. למשל, ניתנה לנו הנחיה כללית, שכאשר עובר קצין מול המחלקה, כשזו מכונסת בהמתנה כלשהי, ראוי לקבל את פניו בצורה מחלקתית בהקשב חולף. ניסיתי ליזום קבלת פנים כזו לרב הבסיס בהזדמנות אחת והסמל לא ידע איך לאכול את זה. בתחילה הוא הכחיש את היותו רב הבסיס, הוא באמת לא הכיר אותו. כשאמרתי לו שברור לי שאכן כך הוא, הוא התחמק בתואנה כלשהי.

למען האמת, גם הרבנים עצמם אינם נוהגים כיתר קציני הבט"ר. בטירונות עניין ההצדעה תופס מקום ממשי. טירון לא יפנה לקצין בבסיס, עד שיצדיע כהלכה והקצין לא ייעתר לו אם יטעה בעניין, עד שיירמז ויתקן את פנייתו. לעומת זאת, כאשר פניתי לרבנים בהצדעה, הם ממש הסמיקו וחשבו שאני מגחך על חשבונם. אולי מכיון שהם אינם עובדים בצורה סדירה מול הטירונים, אינם מורגלים בנוהל הזה. למעשה, מעמדם בהיררכיה הצבאית נותר מעומעם.

הרב שוחח עם הפלוגה, דתיים ואינם דתיים, על הנחיות הרבנות הצבאית, הכוללת את זכויותיהם של החיילים המתפללים לזמני תפילה כראוי ולאספקת אוכל בכשרות מהודרת לנוהגים כך. הוא דיבר על רמת הכשרות במטבח של הבסיס, שלדעתו מספקת לגמרי. עם זאת הוא ידאג לרמה גבוהה יותר עבור הקבוצה החרדית. נכנסתי אתו למשא ומתן הלכתי קצר, כדי לברר את רמת כשרותם של כלי הבישול, בהם יבשלו את האוכל בכשרות גלאט, היות שבישול של אוכל לא כשר, מטריף את הכלים ומצריך פעולה של הכשרתם, בהגעלה או בליבון. למרות שהאוכל בצבא, ודאי במטבח שיש בו השגחה צמודה, אינו טרף חלילה, יש להתייחס לכלים באותה רמה של האוכל שבושל בהם וכשם שלא אוכל את האוכל בכשרות הרגילה, כך אמנע מלאכול את מה שבושל באותם כלים, גם אם כעת הוכנסו רק מוצרים של גלאט. לימים מועטים, בהיותי צוער בקורס רבנים צבאיים, נחשפתי לפרטים נוספים בעניין והבנתי את גישתו של הרב.

עצם הכניסה לפרטים ודיון על הנחיות שיאפשרו שימוש באותו מטבח ובאותם כלים, לכשרות רגילה ולכשרות מהודרת, היא בעייתית. במערכת גדולה כמו מטבח של בסיס, מן ההכרח להשתמש בהוראות גורפות לגמרי. ירידה לפרטים מורכבים הדורשים השגחה על ביצועם יום יום, אינה פשוטה כלל. פשוט יותר הוא פתרון חד משמעי, כמו הכנסה של מנות סגורות עבור אוכלי הגלאט, פתרון שהועדף על ידי חלק גדול מקבוצתנו. אני למורת רוחם הגלויה, העדפתי את המדיניות של לבדוק מה ניתן לעשות, בזהירות המתבקשת ותוך הפעלת שיקול דעת לגופו של כל פרט, כולל מקדמי בטחון מספקים למניעת זליגה בין ההנחיות לביצוע.

השיקולים שלי היו שניים: ראשית, לעולם אני מאמין בהפעלת חשיבה ובהתמודדות עם הבעיה בגודלה האמיתי ולא בבריחה ממנה, שמקורה לא אחת בעצלות המחשבה. בנוסף, סבורני שפרישה גורפת ממטבח, שעל פי ההלכה נטו אינו טרף חלילה וחס ויהודים כשרים וטובים, שומרי הלכה, צורכים את בישוליו, יש בה טעם לפגם. יש בה יומרה העלולה להציג את אותו דתי, המסתפק בכשרות כפי שהיא, באור שלילי בעיני המהדר ואולי גם להציבו בעמדת נחיתות דתית בעיני עצמו ובעיני הסביבה שאינה דתית. דעתי היא, שיש לבחור את דרך האמצע, שתאפשר למהדר לשמור על רמת הכשרות שהוא מבקש, אך יחד עם זאת, לכבד את הרמה הרגילה ואת מי שבוחר להסתפק בה, כפי הכבוד הראוי להם. לא יותר מכך, אך גם לא פחות.

עוד בבית אבי חי