5. מי ישמור על התפילה.

איכשהו הבנו את תפקידנו בהצגה הזו והמפקד עבר וחילק טפסים. אנחנו אמורים למלא אותם תוך כדי נסיעה ושאלות ניתן לשאול רק כשהמפקד עובר בסמוך ותוך פניה: "הקשב, המפקד!" לי אישית זה היה נראה לא מכובד. הקשב היא פקודה ולא בקשה. אבל מי אני שאתווכח על נוהל צה"לי.

איך ממלאים טפסים בלי שולחן או משהו קשיח ואיך עושים זאת תוך כדי טלטולי האוטובוס, אלו מהמלאכות הקלות שבטירונות. מי שלא מצליח למלא טופס באוויר, איך יוכל לאלתר ח"ע רוסי בתנאי שטח? חולקו עטים, מילאנו, שאלנו, הגשנו. בכל הטפסים אותם פרטים פחות או יותר, וגם זהים למה שכבר מילאנו בבקו"ם. אלא שזה למש"קית ת"ש, זה לתיק האישי, זה לחופ"ל ולא יודע מה עוד.

המשך הנסיעה עבר בהגדרת נהלים, ביניהם נהלי בטחון שהזמן העצים את משמעותן, נהלי 'צבע אדום' ו'גשם סגול'. בימים הקרובים אנו עתידים לעבור הגדרות אלו, בכל התכנסות, באולם, בחדר, ברחבה הפלוגתית, באוהלים ובכל סיטואציה אחרת.

האוטובוס נעצר בשערי הבסיס, המתין לאישור הש"ג ונכנס. הוא נעצר סופית בכניסה לפלוגה שלנו, הכל חשוך ורטוב ובחוץ עדיין מטפטף קלות. כבר הבנו מעצמנו איכשהו שלא נרד כאן באופן חפשי, כאילו הגענו לתחנה מרכזית. ואכן המפקד הורה מייד: "תפתחו שעונים! שתי דקות, הורדתם את הציוד מתא המטען והסתדרתם על הגשר בכניסה לפלוגה בשני טורים, כשהתיקים מאחוריכם". במקום להיות בהלם, שאלנו אותו איפה הוא רואה כאן גשר. הכל נראה מישורי ושטוח מאוד מחלון האוטובוס. "אני אומר לכם שיש גשר, תרדו" הנה התשובה.

ירדנו וראינו את הגשרון, הבנוי על גבי חפירון עוטה דשא שנעשה לנוי. לא עמוק ולא רחב אבל מספיק בשביל ליצוק מעליו פס בטון, שיאות לענות לתואר גשר. מאוחר יותר ראינו, שכל הבסיס בנוי כך, פלוגות, פלוגות, עם גשרונים. עניין של אסטטיקה. נעמדנו עליו איכשהו, לא ממש בשני טורים ולא ממש בשתי דקות, מיד בא בחור אחר ליישר את ההדורים, בשיטה בדוקה, בגערה. הבחור בעל מבטא רוסי קל, יבהיר את תפקידו בבוא העת. כרגע כל מי שפוקד עלינו הוא מפקד.

עמדנו חצי דקה, מתאוננים לשווא על הטפטוף. מיד באה ההוראה לגשת עם הציוד לאוהלים. זיהינו אותם תוך כדי הליכה, כל אחד הניח את תיקו על מיטה כלשהי, שבחשיכה לא סיפקה כל סימן זיהוי ויצאנו לגשר, להסתדר בטורים לארוחת ערב. הוצעדנו לאורך הבסיס לחדר האוכל, הוגדרו נהלים קפדניים, איך נכנסים, איך לוקחים אוכל, ועוד כמה פרטים ונכנסנו.

בשבילנו, החרדים שבחבורה, מיד צפה שאלת הכשרות. מה אוכלים כאן. ארוחת ערב היא נושא פחות בעייתי, משום שניתן לדלג בקלות יתר על האוכל המבושל והמורכב. לחם עם מרגרינה הם פתרון סביר. עברנו את זה. נושא נוסף הועלה כבר בכניסה לחדר האוכל. בעודנו עומדים בשלשות, פניתי למפקד בשאלה, מי אחראי לתפילת ערבית שלנו הערב. שאלתי נועדה לספק את התשובה לשאלה בוערת יותר: איך נאכל לפני שהתפללנו?

ההלכה קובעת, שאסור לאדם לאכול אכילת קבע או לעסוק בעיסוק הכרוך בריכוז גמור, לפני שיקיים את המצוות המוטלות עליו נכון לאותו רגע, שמא יימשך באכילתו או בעיסוקו ויעבור זמן המצוה. משכך, כיון שיצאו הכוכבים וחלה מצות קריאת שמע של ערבית, אין אדם אוכל סעודתו עד שיתפלל. יש אפשרות לאכול לפני התפילה, אם ישנו אדם האחראי להזכיר לאוכל את חובתו, שלא תישכח ממנו תוך ההשתקעות באכילה. עצם השאלה שלי, נועדה להפוך את המפקד לאחראי על תפילתנו.

המפקד ענה שזה יסודר, כלומר, זה על אחריות הצוות. אכן, הסגל הצבאי מחויב לעמוד בנהלי הרבנות הצבאית ודרישותיה, בין היתר לגבי זכויות החיילים הדתיים. המפקדים זוכרים זאת היטב. לא כדאי להם שתעלה נגדם תלונה בנושא כזה. אלא שקול מתוך הקבוצה טען, שעל השומר (כך מכונה האחראי בהלכה) להיות חובש כיפה. השתקתי אותו בביטול וזה היה רק הביטול הראשון בסדרה העתידה לבא, של כל מיני דרישות דתיות שביטלתי.