מה משותף להזמנה לארוחה שאין כוונה לקיים ולמניפולציה שגורמת לאדם לפקפק בתפיסת המציאות שלו. ליאור טל שדה עם פרשת ויצא
בניו של לבן, אחי נשותיו של יעקב, החלו לקנא בהצלחתו הכלכלית של יעקב, והדבר השפיע על אביהם. יעקב הבחין שפני לבן אינם כתמול שלשום, ואז נגלה אליו אלוהים והורה לו לשוב לארץ אבותיו. מתוך חשש עמוק מתגובתו של לבן, החליט יעקב לקחת את נשותיו, שפחותיהן וכל אשר לו, ולברוח מבית לבן בחשאי. התורה מתארת את הרגע הזה כך: "וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת־צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת־הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ: וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת־לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל־בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא" (בראשית לא, יט–כ).
רחל גונבת את התרפים של אביה (כנראה פסלים ששימשו לניחוש עתידות), ויעקב גונב את לב לבן. מהי גניבת לב? הרש"ר הירש מסביר כך: "גניבת לב – לקנות את לבו של אחר ללא הצדקה, לרכוש את רצונו הטוב על־ידי ידידות בלתי כנה, על־ידי מעשים טובים, שאין כוונה טובה בצדם – חוסר כנות, שחכמינו אוסרים אותו בשם 'גניבת דעת' (עי' חולין צד ע"א), אוסרים אותו ו'אבק' שלו, אותו ואת כל הדומה לו" (רש"ר הירש על התורה, שם).
בגמרא שאליה הפנה אותנו הרש"ר קובע האמורא שמואל: "אסור לגנוב דעת הבריות, ובכלל זה אפילו דעתו של גוי". כדי להמחיש זאת מספרת הגמרא על פעם אחת שבה שמואל עבר את הנהר במעבורת, והנחה את שמשו, כלומר את עוזרו, לתת לבעל המעבורת תשלום הוגן, מעין תשר או מתנה כאות תודה. השמש עשה לכאורה כדברי שמואל, ובכל זאת שמואל כעס. אביי מסביר זאת בכך שהשמש נתן לבעל המעבורת תרנגולת טרפה מבלי לומר לו שהיא טרפה. לכאורה אין לכך משמעות, שכן בעל המעבורת לא היה יהודי, אך באותם ימים היה ידוע שתרנגולת שנשחטה בצורה כשרה שווה יותר. השמש נתן לו מתנה בשווי מסוים, אבל יצר מצג שווא כאילו שווייה גבוה יותר. לפי רבא, השמש נתן לו במתנה יין בכלי ששימש לשתיית יין צלול, שהיה יקר יותר, אך למעשה היה בו יין מזוג, כלומר יין מהול במים. לפי שתי גרסאות הסיפור, מה שהרגיז את שמואל הוא גניבת הדעת שהייתה שם, הניסיון לגרום לאחר להעריך אותי ולהודות לי יותר ממה שמגיע לי.
חבר סיפר לי שהוא הזמין את אחד ממכריו לארוחת ערב שבת, בשעה שידע שחברו נוסע לסוף השבוע ולא יוכל להגיע. "זו שיטה מעולה", הוא אמר לי בחיוך, "אני זוכה לנקודות טובות אצלו בגלל ההזמנה, אך אינני צריך לבשל בפועל יותר אוכל ולשבת איתו לסעודה". הגמרא בחולין מביאה ברייתא שבה רבי מאיר מציג בדיוק את הדוגמה הזו כדי להסביר מהי גניבת דעת אסורה. רבי מאיר מוסיף שם דוגמאות נוספות: הצעת מתנות למי שמנוע מלקבלן, או פתיחת חבית יין יקרה כאילו לכבודו של אורח מסוים, בשעה שממילא היה צריך לפתוח את אותה חבית.
הגמרא מביאה שם דוגמאות נוספות, ורש"י מסכם אותן יפה במשפט: "נמצא מחזיק לו טובה חנם". קיים פיתוי בסיטואציות שונות לקבל קרדיט על מה שלא מגיע לנו; יש פיתוי ביחסים לגרום לשני לחשוב שהכול בסדר, בשעה שאני כועס עליו ואולי אפילו מדבר עליו דברי לשון הרע. הגמרא מנסה לשכנע אותנו לעמוד בפיתוי ולא לגנוב את דעתו וליבו של אדם.
בימינו נפוץ המושג גזלייטינג (Gaslighting), שתורגם על ידי האקדמיה ללשון העברית למונח "גזילת דעת". אדם גורם לחברו לפקפק בתפיסות ובחוויות שלו, להטיל ספק בבוחן המציאות שלו. גזילת הדעת היא המשך חמור של גניבת הדעת והלב. אתה גורם לאדם לאבד את הביטחון באופן שבו הוא קורא את המציאות, ופעמים רבות להאשים את עצמו במה שהאדם שמפעיל עליו גזלייטינג אשם בו.
הרש"ר מסביר כי "יעקב 'גנב את דעת לבן', כאשר לא רמז לו, לא במעשיו ולא בסבר פניו, כי אכן ראה את השינוי שחל ביחסו של לבן", אך הוא מציין שלעיתים אין ברירה אלא לעשות זאת. יעקב ידע שאם לא יגנוב את ליבו של לבן ויסווה את רגשותיו וכוונותיו, חמיו עלול בכעסו לשלח אותו מעימו חסר כול. במצב קיצוני כזה, גניבת דעת יכולה להיות מותרת לפי הרש"ר. האתגר הוא לא להתפתות אליה בשורה של מצבים אחרים.
מבוסס על פרק 567 – פרשת ויצא: גניבת לב בהסכת היומי "מקור להשראה">>
תמונה ראשית: יעקב ורחל ליד הבאר\ ויקיפדיה
עוד בבית אבי חי