תנועת מקוּיה (ביפנית: אוהל מועד) נוסדה ב-1948 על ידי פרופ' אברהם איקוּרוֹ טשימה, איש עסקים מדרום יפן. טשימה, אדם משכיל וכריזמטי, ביקש להחיות את מצב הרוח השפוף של יפן בימים הקשים שלאחר מפלתה במלחמת העולם השנייה. בעקבות התגלות רוחנית שחווה בעת שהתבודד בהר אסו שבדרום יפן, האמין כי על היפנים לשוב אל רוח התנ"ך ולקשור את גורלם בגורלו של עם התנ"ך השב לארצו אחרי אלפיים שנות גלות.
"התנ"ך הוא אור לכל האנשים", טען טשימה, "והאמונה בתנ"ך משלימה את כל הדתות". מטרתו הייתה לחבר את העם היפני כולו לעם ישראל, והוא סחף אחריו אלפים, שראו בו מורה ומעין קדוש. מאז אנשי המקויה חיים לאורו של התנ״ך ומאמינים כי גאולת העמים – ובכלל זאת גאולת העם היפני – תלויה בשיבת ציון ובגאולת עם ישראל, ולכן הם מאמינים גם בסיוע למדינת ישראל ולעם היושב בה, בפרט בעיתות מצוקה וקושי.
לאחר מלחמת ששת הימים, ביקר טשימה בכותל המערבי, נפגש עם הנשיא שז"ר, עם מרטין בובר, עם שמואל הוגו ברגמן ועם הרב גדליה קניג, מראשי חסידות ברסלב. לאחר ביקורו זה החל טשימה את מסורת העליות לרגל של חברי תנועתו, המאמינים שהגאולה העולמית סובבת סביב ירושלים ובניינה בידי העם העברי. ב-1973, מעט זמן אחרי שהנהיג הפגנת ענק בטוקיו בעד ישראל, נפטר טשימה, כשהוא בן 63. מאז ממשיכים תלמידיו הרבים לשמור על הקשר העמוק עם מדינת ישראל ועם אנשי רוח, רבנים, אקדמאים ופוליטיקאים ישראלים.
הקשר שלי עם תנועה זו הוא קשר תלת-דורי. בשנות ה-60 פגש סבה של שרה אשתי, הרב פרופ' פנחס פלאי, את טשימה בסמינר תיאולוגי בניו יורק אצל מורם המשותף, הרב פרופ' אברהם יהושע השל. הקשר נמשך עשרות שנים, שבמהלכן לימדו סבה וסבתה של שרה את חברי המקויה תנ"ך ויהדות. הוריה, הרב בני ואמונה אלון, המשיכו ללמד אותם תנ"ך בבית מקויה בשכונת רמת אשכול בירושלים, ולפני שני עשורים התחלנו בכך גם שרה ואני.
שנים רבות הייתי מגיע בכל שבוע לבית מקויה ומוסר להם שיעור בתנ"ך. הם היו מתעניינים מאוד בהתרחשויות ובמערכות היחסים הסבוכות התנכיות, ובתוך כך מתרגמים מושגים מעברית ליפנית. תמיד אחרי השיעור הייתה פורצת מתוכם, עצומי עיניים, שירה שקטה וגבוהה של שירי קודש בצד שירים ישראלים: לב טהור ברא לי אלהים בצד מחר של נעמי שמר, ולסיום, ההמנון הבלתי־מעורער ציון הלא תשאלי. בכל חג הם באים אלינו: בראש השנה – לשמוע את תקיעות השופר; בסוכות – להשתתף בשמחת בית השואבה (שבמשך השנים הלכה וסחפה גם שכנים וחברים רבים); בחנוכה – להדליק איתנו נרות; ובפסח – להסב לשולחן ליל הסדר.
לאחר הצונמאי שפגע בסנדאי ובפוקושימה בשנת 2011, נסענו לאזור האסון. נחתנו בקיושו ונסענו לפגוש את אלפי הידידים שלנו שנפגעו מהגלים האדירים וביקרנו בתחנות חייו של טשימה עצמו. הגענו לקוממוטו, שבה נולד, פעל וגם נפטר. מהמקום הזה יצאה אהבתו הגדולה לעם העתיק המחדש את הברית השכוחה בין העם היהודי לארצו. אנשי המקויה התמסרו בכל מאודם לליווי שלנו ולהצגת ארצם וערש תנועתם: הם ויתרו על ימי עבודה מלאים, נסעו איתנו שעות רבות ברכבות ודאגו לנו – בדרכים-לא-דרכים – לאוכל כשר למהדרין.
בכל מקום שעברנו בו חיכו לנו כל חברי התנועה הגרים באזור. התקבלנו בשירת ציון, הלא תשאלי ודוד מלך ישראל סוערת. כולם שרו יחד בהתלהבות, בהתכוונות מדיטטיבית ובווקליות כובשת שכמוה לא שמענו מעולם.
אשתי שרה סיפרה להם על הזכות שהייתה לה לגדול יחד עם חברי המקויה, שעדיין באים לבקר בכל חג. "בילדותי חשבתי שאתם ממש דודים שלי", אמרה, "והיום גם הילדים שלנו יודעים שבכל חג ומועד באים הדודים מיפן". אחריה דיברתי אני על התפעלותנו מהסולידריות ומהפטריוטיות שהפגין העם היפני לנוכח אסונו. בניגוד למראות הביזה והשפל המוסרי שנצפו במקומות אחרים בעקבות אסונות, אצל העם היפני נצפתה התעלות מוסרית בלתי-מצויה ומעוררת השראה.
התנועה מונה כ-200 קהילות שמרכזן ביפן, אך ישנן קהילות גם בארצות הברית, בדרום אמריקה, בקוריאה ובטאיוואן. חבריה לומדים תנ"ך, מתפללים, שרים שירים עבריים ואף מעניקים לילדיהם שמות עבריים. אנשי אקדמיה, מורים, עובדי הייטק, סוכני נסיעות, עורכים, סוחרים ואנשי טיפול, עשירים ועניים – בעלי מקצוע מכל הסוגים – מתכנסים פעם בשבוע ונושאים יחד תפילות להצלחת עם ישראל. הם גם מקפידים לשלוח את בניהם ואת בנותיהם לתקופה למדינת ישראל, וכאן הם לומדים עברית (באולפן שבקיבוץ צובה ובקיבוץ חפצי-בה שבעמק יזרעאל, שבו הם גם הקימו גן יפני ייחודי ומרשים); עובדים בחקלאות; מסיירים לאורכה ולרוחבה של הארץ; ומקצתם אף עושים כאן תואר ראשון.
כל איש מקויה, גם אם לא הצליח להגיע לכאן לתקופה בצעירותו, שואף להגיע לישראל, ולא פעם אחת בחייו. פעם בשנה מגיעה למדרחוב בן יהודה בירושלים קבוצה של עשרות עולי רגל מקהילת מקויה, מכל קשת הגילים, ויחד הם מקיימים תהלוכה שכל תכליתה היא מסירת מסר של תמיכה ביושבי הארץ הזאת ואהבה אליהם. הם מניפים שלטים שמחזקים את העם היהודי, שרים שירי תמיכה בישראל ומתחבקים ומצטלמים עם עוברי האורח, שמשיבים להם באהבה ובחיבוק על אהבתם הגלויה.
התמיכה שלהם ניכרת ביתר שאת בתקופות משבר. הם באו לכאן לנטוע עצים בכרמל השרוף, ולאחר אירועי שבעה באוקטובר, הם פרסמו הודעות תמיכה בישראל בעיתונות הישראלית, הגיעו לכאן עם מנהיגיהם ונסעו אל המפונים, אל החיילים בשטחי הכינוס, אל הפצועים ואל המשפחות השכולות, שרו איתם והשתדלו לעודד את רוחם.
לא אשכח את הנסיעה עם מנהיגיהם שהגיעו לארץ מייד אחרי הטבח הנורא. שכרנו מיניבוס ונסענו מירושלים לעוטף עזה. עצרנו בדרך בתחנת הרענון לחיילים שבפתח מושב שובה, ושם הם רקדו עם החיילים בדרכם אל הלחימה. לאחר־מכן נכנסנו לסוללות התותחנים שהיו פרוסות בין פרדסי הקיבוצים. התותחנים לא האמינו למראה עשרים היפנים והיפניות בקימונו מסורתי שקרבו אליהם בשירת עם ישראל חי בשעת בוקר מוקדמת. סיימנו את המסע שלנו ברחבה הגדולה שממנה יצאו כלי השריון אל רצועת עזה. יחידות שלמות באו לשיר איתנו, לקבל את מנת האהבה שמנהיגי המקויה באו ממרחקים להעניק להם ולהמשיך את הקשר העמוק ורב השנים בינינו ובינם, בין ירושלים לטוקיו, שרק הולך ומתחזק, וחברי המקויה הם הציר המרכזי, המרגש, של ההתהוות הזאת.
עוד בבית אבי חי