לוט בערפל

שני מקרים מרהיבים של הכנסת אורחים בפרשתנו. אברהם יושב בפתח האוהל כחום היום ולפתע רואה שלושה אנשים זרים ומיד מכניס אותם לביתו ודואג להם; לוט יושב בשער העיר, רואה אנשים זרים ומפציר בהם לסור לביתו לאכול, ללון ולהתרחץ ולא לישון ברחוב. אבל בסדום כמו בסדום, המשך הסיפור פחות מלבב. אנשי סדום צרים על הבית, "וַיִּקְרְאוּ אֶל־לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם" (בראשית יט, ה). "ונדעה אותם" זו לשון נקייה לומר: נתעלל בהם, נאנוס אותם. קשה להכיל את עוצמת הרשע שמרוכזת בפסוק הזה.

לוט צריך להחליט מה לעשות. ומה שמתרחש כעת בלתי־ניתן להכלה: "וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו. וַיֹּאמַר אַל־נָא אַחַי תָּרֵעוּ. הִנֵּה־נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה־נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל־תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי־עַל־כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי". (שם, ו-ח)

זה לא קורה בסוף. המלאכים מכים את כל האנשים שהתקבצו שם בסנוורים ומחלצים את לוט ומשפחתו, ולאחר מכן ה' ממטיר על סדום ועל עמורה גופרית ואש ומחריב אותן. אבל הרגע הזה שבו לוט מציע לאכזריים שבאדם את בנותיו לא עוזב אותי. לוט במצוקה, והצעתו מגיעה מתוך תחושת אחריות יתרה לאנשים שבאו בצל קורתו, אבל היא מזוויעה.

לוט עמד להקריב את שתי בנותיו, וברגע האחרון מלאך אלוהים עצר אותו. בהמשך הפרשה אברהם כמעט יקריב את בנו, וגם שם מלאך אלוהים יעצור אותו. הדמיון בין המקרים קיים גם בבחירת המילים בטקסט. אצל לוט: "וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת־יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת־לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת־הַדֶּלֶת סָגָרוּ" (שם, י), ובעקדת יצחק: "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת־יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת־הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת־בְּנוֹ: וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה מִן־הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אַל־תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל־הַנַּעַר וְאַל־תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה" (שם כב, י–יב). שליחת הידיים שבה כאן וכאן, כאילו התורה רוצה שנשים לב לדמיון. אנו גם נזכרים בכך שכאשר אברהם חשב שהוא בסכנת חיים בגלל אשתו, הוא סיפר שהיא אחותו והפקיר אותה לפגיעות מיניות מצד מלך גרר ואנשיו. המקרים כמובן אינם זהים, אבל ייתכן שבין הדוד לאחיינו יש יותר דמיון ממה שהיינו רוצים לחשוב.

אחרי ההשמדה של סדום ועמורה עבר לוט לגור עם שתי בנותיו במערה. הבנות, שככל הנראה חששו שכל העולם הושמד, ולא רק עירן, הבינו שהדרך היחידה שלהן להרות היא מזרעו של אביהן. הן שיכרו את לוט אביהן ושכבו עימו. קשה להגיד זאת, אבל ייתכן שזו אירוניה מכוונת של התורה: הבנות, שידעו שאבא שלהן עמד להפקיר אותן לאונס המוני, מחליטות כעת לאנוס בעצמן את אביהן. מידה כנגד מידה. ושוב – גם הן עושות את זה לא מתוך רוע סדומי, אלא מתוך מצוקה אמיתית וסיבות לכאורה ערכיות.

התורה, שכמובן מתנגדת בחריפות לגילוי עריות, לא מעירה דבר על המעשה הזה. חז"ל מתייחסים להחלטה של בנות לוט כסבירה. יש אפילו מי שמכנה זאת מצווה, ויש הגורסים שזו עבירה לשמה. אבל התורה כן רומזת לנו כמה מורכב הרגע הזה באמצעות הסיפור על תוצאותיהם של אותם לילות: "וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת־לוֹט מֵאֲבִיהֶן: וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי־מוֹאָב עַד־הַיּוֹם: וְהַצְּעִירָה גַם־הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן־עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי־עַמּוֹן עַד־הַיּוֹם" (שם, לו–לח).

מהילדים האלה, שאביהם היה גם סבם, יצאו שני עמים – מואב ועמון. על העמים האלה נאמר: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה עַד עוֹלָם" (דברים כג, ד). ומן הצד השני, ממואב יצאה רות המואביה וממנה יצא דוד המלך; מבן עמי יצאו העמונים ובהם נעמה העמונית, שנישאה למלך שלמה ובנה הוא המלך רחבעם. מעשה נורא שיצאו ממנו שני עמים שאסור לחבור אליהם, אך יצאו ממנו גם שניים ממלכי ישראל. לעיתים, סם חיים וסם מוות טמונים בדבר אחד.

אולי יש גם ללמוד מחוכמת הבדיעבד. לוט לא היה חייב להפקיר את בנותיו, כי המלאכים עמדו להציל את עצמם ואותו; בנות לוט לא היו לבד בעולם ולא היו חייבות לשכב עם אביהן. לעיתים אנו מקבלים החלטות מתוך תודעה קשה של מצוקה. ברגעים האלה אנו צריכים שמישהו יסייע לנו לראות את הדברים מעוד נקודות מבט ולהישמר מפתרונות מזוויעים.

מבוסס על פרק 552 – פרשת וירא: בנות לוט בהסכת היומי "מקור להשראה">>

תמונה ראשית: לוט ובנותיו \ ויקיפדיה