זה לא היה בכוונה

לאחרונה פורסמה בתקשורת ידיעה על הוריו של חייל שנהרג מפליטת כדור של חברו. ההורים הזמינו את החבר שירה בשוגג לבקר ולנחם אותם. הורים גיבורים אלה הבינו שליבו של החבר נשבר, ושלמרות שהכדור יצא מקנה הרובה שלו – אין לו באמת אחריות על מותו של בנם. יחד עם זאת, בנוהג שבעולם, השאלה האם עשה כל שביכולתו כדי ששגגה מעין זו לא תתרחש אינה מניחה לנו.

בעולם העתיק מקובל היה שזכותם של קרובי משפחתו של ההרוג לנקום את מות אהובם ולהרוג את ההורג. לאור זאת, הציעה התורה את המנגנון של עיר מקלט. "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן: וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה־נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה: וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד־עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט: [...] לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ־הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כָּל־מַכֵּה־נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה." (במדבר לה, ט-טו)

אם אדם הרג אדם אחר בשוגג, עליו לברוח לעיר מיוחדת הקולטת אנשים כמותו. הוא ישהה בעיר הזו עד שיישפט בצורה מסודרת. אם ייקבע שהוא נושא באחריות, ישלם את דינו. אם ייצא זכאי, כלומר, יוכח שמדובר בשגגה שלא ניתן להטיל עליו אחריות בגינה, ישוב לעיר המקלט, ומעתה שם יהיה ביתו. עד מתי? עד מותו של הכהן הגדול. אם ייצא מן העיר לפני כן ויתפוס אותו גואל הדם, יהיה גואל הדם רשאי להורגו, ולא יישפט על כך כרוצח.

עיר המקלט היא מעין כלא ענק שמגן על ההורג. תנאי החיים בעיר טובים. הגמרא אומרת על המילים "והיו לכם הערים למקלט": "לכם - לכל צרכיכם" (מכות יג ע"א). מי שהוגלה לעיר המקלט ימצא בה עולם מלא בזעיר אנפין; הדרך לעיר המקלט תהיה מונגשת ומשולטת; רוב תושבי העיר לא יהיו מבקשי מקלט. הגמרא אף מרחיקה לכת וקובעת שתלמיד שגלה - מגלין רבו עמו. הרב לא עשה דבר רע, אבל בלעדיו לא יהיה לתלמיד את כל צורכו. ומה אם הרב עצמו גולה לעיר מקלט? "אמר ר' יוחנן: הרב שגלה - מגלין ישיבתו עמו". (שם)

בלב הרעיון של עיר שמגנה על הורג בשגגה, נמצאת התפיסה ששיפוט מוסרי נובע משילוב של כוונה ומעשה. אם לא התכוונת, לא פשעת. כפי שכתב רבנו בחיי: "הדין הזה יורה שהלב עִקָּר האדם, ועקר כל המצוות וכל העבירות, ועל כן הוא נענש בגלות ולא במיתה לפי שלא היה לבו בהסכמת הרציחה, ואין חיוב העונש במיתה עד שיהיו הגוף והלב משותפין באותה רציחה: הגוף בתנועתו, והלב בכונתו, וכיון שלא הסכימו שניהם בכך גולה ואינו נהרג". (פרשנות על במדבר לה, יא).

אלא שהדברים סבוכים יותר. בין המזיד לשוגג קיים מנעד. הרמב"ם מבחין בין שוגג שקרוב לאונס, שוגג שקרוב למזיד ושוגג רגיל. 'שוגג שקרוב לאונס' הוא מצב שבו קרה דבר מאוד לא צפוי שבגללו אירעה הטרגדיה. לא הייתה כל דרך למנוע זאת. במקרה כזה, ההורג כלל אינו נדרש לגלות לעיר מקלט. הוא מוגן על ידי החוק במקום שבו הוא נמצא. לעומת זאת, "שוגג הקרוב למזיד" הוא מצב שבו לא הייתה כוונה להרוג, אך המעשה היה חסר אחריות והתעלם לחלוטין מן התוצאות האפשריות, למשל, אדם שזורק אבן לרשות הרבים. במקרה כזה אין ההורג זכאי למחסה של עיר מקלט. לפי משה בן מימון, עיר המקלט נועדה למצב הביניים שבין שני הקצוות הללו. (הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ו')

דברים אלה מזכירים את חוק העונשין הנהוג בישראל. החוק קובע שמחשבה פלילית יכולה להתקיים גם בהיעדר כוונה לגרום לתוצאה, כאשר מתקיימת אדישות מוחלטת כלפי התוצאות האפשריות או במצב של קלות דעת המתבטאת בנטילת סיכון מודע ובלתי סביר. לצד זאת, החוק מכיר גם במצב שבו אין מחשבה פלילית, אך עדיין מתקיימת רשלנות: האדם לא היה מודע לכך שמעשהו עלול להסתיים באסון, אך היה עליו להיות מודע לכך. אדם סביר היה צריך לצפות את האפשרות הזו.

לאבחנות המשפטיות הללו יש השלכות קיומיות וחברתיות הנוגעות בלב מושגי האחריות, הסליחה והתשובה. האדם נושא באחריות לא רק לכוונותיו, אלא גם למעשיו. הסליחה ניתנת ביתר קלות כאשר מדובר בשגגה הקרובה לאונס, ואילו התשובה ממעשה שקרוב למזיד קשה הרבה יותר. דומני שמערכת היחסים בין אחריות, סליחה ותשובה מזינה מרחבים משמעותיים בחיינו.

מבוסס על פרק 494 – פרשת מסעי: עיר מקלט בהסכת היומי מקור להשראה>>

תמונה ראשית: נמלט לעיר מקלט\ ויקיפדיה