מתנות מסוכנות

"מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה", כך מגדיר החוק ומוסיף: "מתנה יכול שתהיה על תנאי". סעיף כמעט זהה נמצא אצל הרמב"ם, שכתב: "כָּל הַנּוֹתֵן מַתָּנָה עַל תְּנַאי. בֵּין שֶׁהִתְנָה נוֹתֵן בֵּין שֶׁהִתְנָה הַמְקַבֵּל. וְהֶחֱזִיק הַמְקַבֵּל וְזָכָה בָּהּ. אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי נִתְקַיֵּם הַמַּתָּנָה וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי בְּטֵלָה הַמַּתָּנָה". (הלכות זכיה ומתנה, ג)

אלוהים אומר לכהנים בפרשה: "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת־אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַיהֹוָה לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד". (במדבר יח, ו) עבודת הלוים ניתנת במתנה לכהנים, על מנת לסייע בעבודת אוהל מועד. המתנה היא כוח העבודה של הלויים. התנאי הוא שישתמשו בו רק לעבודת אהל מועד. כפי שמסביר רש"י: "יכול לעבודתכם של הדיוט? [לא של המקדש] תלמוד לומר: לה'!". ועל הכהנים עצמם נאמר בפסוק הבא: "וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל־דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת־כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (שם, ז). י"ל גורדון מפרש: "אני נותן לכם מתנה את הכהונה, שתהיה לכם לכבוד ולתפארת".

בחירת התורה לתאר את הזכות לעבוד את עבודת הקודש כמתנה היא מרתקת. מתנה היא דבר המתקבל ללא תמורה, וכאילו התורה אומרת: על זכות גדולה כל כך ראוי היה לשלם, והנה היא ניתנת לך במתנה. אלא שאם עבודת הקודש היא מתנה, לכאורה אין שכר בצידה. כיצד, אם כן, יחיו הכהנים? תשובת התורה היא: באמצעות מתנות. מיד לאחר תיאור עבודת הכהונה כ'מתנה', מפרטת התורה שורה ארוכה של מתנות הניתנות לכהנים בעת הקרבת הקורבנות, שרובן קשורות במזון. יש לזכור שלשבט לוי לא ניתנה נחלה בארץ, והוא לא קיבל קרקע שממנה יוכל להתפרנס. הכהנים והלויים, שעבודתם הייתה במשכן ולאחר מכן במקדש, היו תלויים במתנות אלו למחייתם.

הבעיה היא שמנגנון מעין זה מהווה פתח לשחיתות. חלק ניכר ממתנות הכהונה מגיע מן הקורבנות המובאים למקדש, ולכן לכהנים יש אינטרס שיהיו כמה שיותר קורבנות. פרופ' רוחמה וייס כבר הצביעה על כך שהדבר עלול ליצור מנגנון חולה שבו יטשטש הגבול שבין החוויה הדתית לבין האינטרסים הכלכליים הכרוכים בה.

אחת ממתנות הכהונה הייתה עור של בהמה המוקרבת בקורבן אשם. זו מתנה יוקרתית במיוחד מאחר שהיא ניתנת לשימוש למטרות מסחר. וייס מפנה לסיפור מטריד שמופיע בתוספתא (מנחות יג, יח) שעל־פיו חבורת כהנים חזקה נהגה להשתלט על אותם עורות, עד שלא הייתה ברירה והוחלט להפסיק להעניק לכהנים את המתנה הזו, ובמקום זאת להשתמש בכספי העורות לצורך קישוט המקדש.

סיפור זה ממחיש כי מתנות לעובדי ציבור עלולות להיות פתח לשחיתות ומאבקי כוח. אולי לכן אמר מחבר משלי: "שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה" (טו, כז). זו הסיבה שבשנת 1979 החליטה הכנסת לא להסתפק בחוק המתנה, אלא להוסיף עליו חוק שעוסק במתנות שמקבלים עובדי ציבור. בניגוד לאמור בתקופת המקרא, עובדי הציבור בימינו כמובן מקבלים שכר על עבודתם, ולכן הם לא זקוקים למתנות על מנת להתפרנס בכבוד. במקרה כזה המתנה עלולה להיות פתח לקבלת שוחד וטובות הנאה.

החוק קובע: "ניתנה לעובד הציבור באשר הוא עובד הציבור מתנה – בין בישראל ובין בחוץ לארץ, בין שניתנה לו עצמו ובין שניתנה לבן זוגו החי עמו או לילדו הסמוך על שולחנו – ועובד הציבור לא סירב לקבלה ולא החזירה לנותנה לאלתר, תקום המתנה לקנין המדינה". לקביעה החמורה הזו יש סייגים מסוימים בחוק, אך העיקרון ברור: אם קיבלת מתנה כעובד ציבור, במסגרת תפקידך, היא אינה שלך. עליך לדווח עליה ולהפקידה בידי המדינה.

יש מתנות נפלאות ויש מתנות בעייתיות. מתנות הכהונה התגלו, לפחות בחלק מן התקופות, כמתנות בעייתיות. הן יצרו פתח לשחיתות חמורה. ועם זאת, היחס לעבודת הקודש עצמה כאל מתנה טומן בחובו שינוי מבורך של נקודת המבט. לעיתים אנו מתייחסים לדברים כמובנים מאליהם, ואיננו שמים לב שהם עצמם מתנה של ממש. כדברי רבי יוחנן במדרש שאמר: "שְׁלשָׁה דְבָרִים נִתְּנוּ מַתָּנָה לָעוֹלָם, וְאֵלּוּ הֵן: הַתּוֹרָה, וְהַמְאוֹרוֹת, וְהַגְּשָׁמִים". (בראשית רבה, ו:ז), וכדברי מדרש אחר שמספר: "אמר הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל". (תלמוד בבלי, שבת דף י ע"ב)
מבוסס על פרק 474 – פרשת קרח: מתנות בהסכת היומי מקור להשראה>>

תמונה ראשית: קרח ועדתו נבלעים באדמה, תחריט של גוסטב דורה \ ויקיפדיה