בית אבי חי גאה להציג את הזוכים בתחרות כתיבה יוצרת לילדות ולילדים של בית חולים לספרים ו"כראמל" (מאת הסופרת מאירה ברנע־גולדברג)

 לכבוד שבוע הספר העברי התקיימה תחרות כתיבה יוצרת לילדים ולילדות, כשהנושא הנבחר השנה היה "מכתבים בזמן". במשך שבועות ארוכים קיבלנו מאות מכתבים מרחבי הארץ והעולם, כאלו שהגיעו מהקצה השני של הרחוב וכאלו שהצליחו לחצות את הים. אל תוך המעטפה הדיגיטלית שלנו ילדים וילדות בכיתות ג'-ו' הכניסו רעיונות יצירתיים וייחודיים. היו מכתבים שגרמו לנו לצחוק והיו מכתבים שריגשו אותנו עד דמעות. כל אחד ואחת מהם כתבו את מה שבליבם וגילו איך סיפור במכתב יכול לחשוף סודות, מחשבות, פחדים ומשאלות. היו מי שבחרו לשלוח מכתבים אל העבר – אל בני משפחה שנפטרו, אל דמויות חשובות מההיסטוריה; והיו מי שכתבו לעתיד – לילדים שעוד לא נולדו להם, לעצמם הבוגרים. מבין המכתבים הרבים והמגוונים הללו, צוות השופטים של התחרות בחר ארבעה זוכים וזוכות, מוכשרים ומוכשרות, ואלו היצירות שלהם:

מקום 1 – אלוהים יקר / רות מצר קידר
אלוהים יקר,
שלום שמי רות, ויש לי כמה שאלות מאוד חשובות בשבילך. אני מאוד מקווה שתוכל לענות לי. אני מצטערת אם לא תבין את מה שאני כתבתי, אני ממש מקווה שאתה קורא עברית, בכל מקרה אשתדל להיות ברורה. אני מקווה שזה בסדר לשאול איך אתה מרגיש עם זה שאנשים מתפללים אליך? זה לא קורה לכולם. מעניין אם אתה יודע שיש חגים לכבודך, שיש לך ספר שאנחנו לומדים עד סוף שנות הלימודים, ובעיקר ממש רציתי לשאול איך אתה מרגיש עם זה שאנשים צמים לכבודך, לא אוכלים חמץ בפסח, ומתפללים שלוש פעמים אליך? אבל אני לא בטוחה שזה תמיד עוזר להם, למשל איך זה שאנשים מתו בחיפה במלחמה לא מזמן, ואלה היו אנשים שבטח מצאו חן בעיניך.
אבל בלי קשר, אני חייבת לומר ששיעור תנ"ך הוא שיעור כייפי, בין אם אני מאמינה בסיפור או לא יש שם סיפורים מעולים. אבל אני לא מסכימה עם מה שעשית למשה, כשלא נתת לו להיכנס לארץ ישראל. כי הרי כולם עושים טעויות, וצריך להבין את זה שלא לכולם יש כוחות אינסופיים כמוך.
וגם רציתי לשאול אם אתה מודע בכלל לזה שקורים עכשיו במדינה דברים, או נגיד שיש מלחמות? אני רק מוודאה שאתה מעודכן במה שקורה כי זה חומר שימושי מאוד. אבל אם אתה לא בטוח עד הסוף, אני אספר לך בקצרה - יש מלא מלחמות, פחד בסביבה, אנשים מתים לצערנו. ולא כולם אוהבים את ישראל. בעיקר כי היא נחשבת למדינה עצמאית, (הסביבה שלנו לא מתה עלינו).
ועוד שאלה: אתה רק של היהודים? או שאתה המנהיג העליון של כדור הארץ, או העולם או הגלקסיה?! וואו זה נשמע ממש שווה. הלוואי שהייתי יודעת אם זה אמיתי או סתם שטות.
אני יודעת שזה לא ממש ענייני, אבל תוכל להגיד, אם אתה רוצה, איך בדיוק נולדת? או נגיד, אתה בן או בת? כי אני קוראת לך בלשון בן - זה בסדר? האם אתה בכלל בהגדרה של בן או בת, או אולי אתה נחשב יצור כלשהו (בקטע טוב, לא רע!).
ואני גם מבינה למה אתה לא עוזר לאנשים בהכל, כי אז העולם היה מושלם. בעצם עולם מושלם אולי נשמע טוב, אבל באמת אני חושבת שהוא היה די משעמם, אין בו קושי בכלל. רגע, מה בכלל אנשים מדמיינים שהוא עולם מושלם? לכל אחד זה משהו אחר לגמרי, ואז לכל בן אדם יהיה עולם משלו, עכשיו זה נשמע בודד נורא.
אז אני חושבת שמגיע לך ״כל הכבוד״ מכל הלב, כי גם אם לא תמיד הכי טוב, איכשהו החיים מסתדרים.
אני מצטערת אם יצרתי רושם רע על עצמי. זאת לא הייתה הכוונה שלי, אני מכבדת אותך ולא מפקפקת בכך, תאמין לי, ואני מקווה שתבין. פשוט היה לי את הרעיון הזה מספר שקראתי לא מזמן וקוראים לו "אלוהים אתה שם? זאת אני, מרגרט" והוא מספר על ילדה שמדברת עם אלוהים, מתייעצת איתו על הרבה דברים. אז חשבתי שאני אוכל אולי לשאול את אלוהים שאלות. שאולי הוא אף פעם לא יקבל אותן, אבל שווה לנסות, לא?
נ"ב, אם איכשהו המכתב מגיע לאלוהים, בבקשה תמסרו לו גם ד״ש. וגם שאני אשמח להיות היועצת שלו, אם זה לא מפריע לו, מצידי אני בטוחה שזה יסתדר מצוין עם הלו״ז שלי.
מאת רות מצר קידר מכיתה ו' בבית הספר כרמים.

(רות תלמידת כיתה ו', גרה בירושלים, אוהבת ספורט ולקרוא הרבה ספרי רומן ומתח. היא אוהבת לבקר בספרייה הלאומית ומשתתפת בחוג כתיבה יוצרת בשיתוף הספרייה. מעבר לכך היא חברה בוועדת ספרייה בבית הספר שלה ומספרת שקריאה וכתיבה לוקחות אותה לעולמות חדשים ומנתקות אותה מהעולם שלנו, לא משנה כמה המצב מורכב.) 

מקום 2 – מקלט בזמן / עמית מנדלסון

איתן ישב במקלט של הבניין בתל-אביב. שוב נשמעה אזעקה, והוא כבר ממש רצה לחזור למעלה ולשחק בפלייסטיישן. בפינת המקלט, מאחורי כמה ארגזי קרטון ישנים, הוא שם לב לתיבת עץ קטנה ומוזרה עם חריץ כמו של קופת חיסכון. מתוך שעמום, איתן תלש דף מהמחברת שהביא איתו וכתב:
"היי, אני איתן ואני בן 10. נמאס לי מהמלחמה הזאת ומהאזעקות. הלוואי שהיה אפשר פשוט לשחק בשקט וללכת לבית ספר כרגיל".
הוא השחיל את הפתק לתוך התיבה ושכח מזה.
למחרת, כשהייתה שוב אזעקה, איתן חזר לאותה פינה. להפתעתו, הפתק שלו נעלם, ובמקומו חיכה פתק אחר. הנייר היה מבריק ומוזר, הרגיש כמעט כמו פלסטיק עדין, והאותיות נראו כאילו הודפסו באור כחלחל:
"שלום איתן! קוראים לי עמית, וגם אני בכיתה ה'. קראתי את המכתב שלך, אבל לא כל כך הבנתי. מה זה 'אזעקות'? ומה זאת 'מלחמה'? זה איזה משחק חדש?".
איתן כיווץ את הגבות. הוא היה בטוח שמישהו מהבניין מותח אותו. הוא מיהר לכתוב חזרה:
"עמית, זה ממש לא מצחיק. מלחמה זה כשיש טילים, וחיילים צריכים להילחם כדי להגן עלינו. איפה אתה חי שאתה לא יודע מה זה מלחמה?".
התשובה חיכתה לו בתיבה לאחר כמה ימים באזעקה נוספת:
"איתן, אני לא צוחק. שאלתי את המורה שלי להיסטוריה על המילה 'מלחמה'. היא אמרה שפעם, מזמן, מדינות היו רבות אחת עם השנייה. אבל זה היה לפני המון שנים! היום אנחנו בשנת 2086. אין יותר צבאות או טילים בעולם. אתמול אפילו טסתי בחללית-אוטובוס לטיול שנתי על הירח!".
איתן קרא את הפתק והרגיש צמרמורת. הוא מתכתב עם ילד מהעתיד! פתאום, הפחד מהאזעקות התחלף בתקווה. אם בעתיד הרחוק אין יותר מלחמות בכלל, זה אומר שכל התקופה הקשה הזאת תעבור, ובסוף יהיה שלום אמיתי.
הוא מיהר לכתוב מכתב תשובה:
"עמית, זה מדהים! עשית אותי ממש שמח. הלוואי ויכולתי לראות את העולם שלך. אגב, באיזו עיר אתה גר בשנת 2086?".
אחרי שבוע, הופיע מכתב נוסף בתיבה:
"אני גר בישראל, בתל-אביב. הראיתי את הפתקים שלך לסבא-רבא שלי, איתן. הוא ממש התרגש ושמח שקיבלתי ממך הודעה! הוא אמר שכשהוא היה בגילנו, בשנת 2026, הוא מצא תיבת חיסכון מעץ במקלט הישן שעליו בנו את הבניין המרחף שלנו. דרישת שלום חמה מהעתיד, סבא-רבא! הכל יהיה בסדר".

(עמית תלמיד כיתה ה', גר בתל אביב, אוהב לקרוא ספרי מדע בדיוני ומיתולוגיה, ויש לו חתולה שקוראים לה היילי.)

מקום 3 – מכתב לעצמי מהעתיד / עדה ריצ'יטלי

עדה יקרה,
מה שלומך? או יותר נכון, מה שלומי? זאת אני, כלומר, את מהעתיד. רציתי לספר לך על סיפור מצחיק שקרה לי היום בעבודה שקשור גם קצת לחיים שלך עכשיו.
לפני הכל את תשמחי לדעת שאני, כלומר את, מנתחת המוח הכי מצליחה ביקום. אני מנתחת גם מוחות של חיות, חרקים, חייזרים ועוד דברים מגניבים! אז אני חוזרת לסיפור המצחיק שקרה לי היום.
כל מי שמגיע אליי לקליניקה צריך לעבור דרך המזכירה הקשוחה שלי, עציצה. היא נמוכה, עם שיער פרוע שמזכיר קצת שיח קוצני ויש לה מבט חודרני. הבוקר ישבתי לי כרגיל במשרד שלי ובדקתי מוח של חרגול, כשפתאום שמעתי שיחה משונה מהמסדרון. זה נשמע משהו כזה:
"אני חייב להגיע לפרופסורית, זה דחוף!!!".
עציצה: "ילד, יש פה עוד מאה אלף חמש מאות שישים וארבעה אנשים שממתינים בסבלנות בתור ואתה תחכה בדיוק כמוהם, מובן!?!?!?".
הקול השני ממשיך: "אבל אני מכיר אותה, זה דחוף!!!".
עציצה: "ילד, כל המקרים כאן דחופים וברור שאתה מכיר אותה, כולם מכירים אותה, היא מנתחת המוח הכי מצליחה ביקום!!!".
הקול השני ממשיך: "את לא מבינה, אני למדתי איתה בכיתה, היינו יחד בה'1 בבית ספר 'יהודה המכבי', אפילו תשאלי אותה, למחנכת שלנו קראו תמר".
עציצה: "מה זאת אומרת 'הייתם'? הרי אתה ילד בעצמך!".
הקול השני עונה בגמגום: "א.....א....אני, אני לא ילד, א....א....א...אני אני רק נמוך... אני בן 38..".
עציצה: "ילד, זאת בדיחה?? איפה ההורים שלך?".
הקול עונה: "זה אמיתי, את יכולה לשאול את עדה, קוראים לי איציק דוחצ'בסקי!".
עציצה מגיבה בזעזוע: "עדה???!! איך אתה מרשה לעצמך?!?! כולם קוראים לה 'הפרופסורית הנכבדה'!!!".
בשלב הזה הסתקרנתי והחלטתי לבדוק במה מדובר.
יצאתי אל המסדרון ולחשתי לעציצה: מי זה הילד הזה ומה הוא רוצה?".
עציצה ענתה לי בלחש: הוא טוען שהוא מבוגר ושהוא היה איתך באותה כיתה בבית ספר יסודי. השם איציק דוחצ'בסקי נשמע לך מוכר?".
ניסיתי להיזכר, אימצתי את כל שרירי המוח שלי להתמקד בשם הזה, ופתאום קלטתי שמדובר ב'איציק המציק!' הילד שלא הפסיק להציק לי כל כיתה ה'!!! (גם אז הוא היה מאוד נמוך ונראה כמו ילד קטן. את בטח מבינה למי אני מתכוונת, אז תדמייני שהוא נישאר באותו גובה מאז!!)
אחרי שתיקה ארוכה פניתי לעציצה: "איציק דוחצ'בסקי. בוודאי. אני זוכרת אותו מצוין. אני אקבל אותו עכשיו".
איציק נכנס ומיד התחיל לדבר: "עדה! אה... אה.... התכוונתי: הפרופסורית המכובדת!!! את חייבת לעזור לי, התאים שלי במוח החליטו לצאת לשנ''ץ ולא התעוררו מאז שנת 2026, אני לא יודע מה לעשות.... אני לא מצליח להתקדם בחיים... בבקשה תעזרי לי!!".
הקשבתי וחשבתי לעצמי: מי היה מאמין, איציק המציק צריך שאני, שהכי סבלתי ממנו כשהייתי ילדה, אעזור לו. חשבתי מה לעשות: מצד אחד יש לי הזדמנות להחזיר לו על כל השנים שהוא הציק לי ולהשאיר את התאים במוח שלו רדומים. מצד שני, יש כאן אפשרות לקדם את המדע, המוח שלו נמצא במצב של המוח של החרגול שבדקתי קודם ותמיד יותר מעניין לעבוד על מוח של בני אדם. אחרי התלבטות ארוכה החלטתי לעזור לו. הרי את העונש שלו הוא כבר קיבל, בכל זאת הוא חי כמעט עשרים שנה עם מוח של חרגול...
בקיצור עדה, אני רוצה לומר לך שכל פעם שאיציק מציק לך, תהיי סלחנית כלפיו ותזכרי: יום אחד הגלגל יתהפך. אה כן, ותמשיכי להשקיע בלימודים.. זה ישתלם לך יום אחד. ועוד משהו אחרון, אם תבוא אלייך לראיון עבודה אישה הקצת מוזרה עם שיער קוצני – תמצאי תירוץ, כי אחרת תהיה לך מזכירה שתבריח את כל מאה אלף חמש מאות שישים וארבעה הפציינטים שלך.
שלך באהבה,
פרופ' עדה ריצ'יטלי.
(עדה תלמידת כיתה ה', גרה בתל אביב ולומדת בבית ספר יהודה המכבי ובמרכז עמי״ת. היא אוהבת לרקוד, לקרוא ולספר סיפורים מצחיקים.)

מקום 4 – המכתב של דניאל / דניאל פונברשטיין

היי אמא,
אני לא יודע אם זה מוזר לכתוב לך. אני אפילו לא זוכר אותך. אבל יש לי הרגשה מוזרה שאני מתגעגע למישהי שלא הכרתי.
בהתחלה לא ידעתי מה לכתוב. איך מספרים על עצמך למישהי שלא הייתה שם?
אבל אז ישבתי עם עיפרון, ופתאום המילים פשוט יצאו.
קוראים לי דניאל. אני בן 11 וחצי, בכיתה ו'. אני מאוד אוהב שחמט, ואפילו זכיתי בגביע.
כשקיבלתי אותו, החזקתי אותו חזק, כאילו הוא עלול לברוח, והסתכלתי מסביבי. כולם מחאו לי כפיים, אבל אני חיפשתי רק פרצוף אחד. ולרגע קטן דמיינתי שאת שם.
לא אמרת כלום, רק חייכת אליי. ובשבילי זה היה מספיק. וכשחזרתי הביתה הנחתי את הגביע על השולחן. הוא עשה רעש קטן, אבל בבית היה שקט.
אני גם אוהב לקרוא ספרים. וקוראים לי תולעת ספרים. והאמת אני שמח בזה. כי בסיפורים אפשר להיות הכל. ולפעמים גם ילד שמישהו מחכה לשמוע אותו.
השנה עברתי בית ספר, ובהתחלה היה שקט בלב. לא שקט נעים. שקט ריק. היו ימים שחזרתי הביתה, פתחתי את הדלת, והמילים נשארו איתי בפנים, כי לא היה למי לספר.
לאט לאט הכרתי חברים, ופתאום היה קצת רעש בלב, רעש טוב. אבל גם כשטוב, יש רגעים קטנים שאני פתאום שואל את עצמי: איך זה מרגיש כשמישהי שואלת:
איך היה היום, וממש מחכה לתשובה.
אני לא כועס, אמא. אני פשוט רוצה לדעת. מי את? האם את צוחקת בקול? האם את בוכה בשקט? האם את אוהבת שחמט או ספרים? האם גם את מתגעגעת למישהו שלא הכרת
לפעמים אני מנסה לדמיין את הקול שלך, אבל תמיד באמצע הוא נעלם.
אני לא יודע אם אי פעם תקראי את המכתב הזה. אבל אם כן, רציתי שתדעי שגדלתי. ואולי יום אחד, כשנפגש לא אצטרך עוד לנחש.
את תאמרי את השם שלי, ואני אדע.
שלך,
דניאל.
(דניאל תלמיד כיתה ו', גר ברמת גן, וזו הפעם הראשונה שהוא נותן לאחרים להציץ לסיפור שלו.)