שבע בום

המספר שבע היה כידוע חביב מאוד על מי שעיצבו את פניה של היהדות. יש לכך דוגמאות רבות מספור: בפסוק הראשון בתורה יש שבע מילים; אחריו מופיעה ההכרעה המלאכותית משנת החיים ליצור שבוע; השבוע מסתיים ביום מיוחד, היום השביעי, השבת; בפתח פרשת בהר שלנו מופיעה מצוות השמיטה, שמתקיימת אחת לשבע שנים; אחריה מופיע היובל, שנספר על פי שבע שנות שמיטה; עבד עברי משתחרר בשנה השביעית; ספירת העומר, שבה אנו מצויים, מורכבת משבעה שבועות; פסח וסוכות נמשכים שבעה ימים כל אחד; בראשית החודש השביעי לפי ספירת התורה, כלומר חודש תשרי, חוגגים את ראש השנה, וכל החודש השביעי מלא בחגים. וישנם גם שבעת המינים, שבע מצוות בני נח, שבעת קני המנורה, שבע ברכות, ישיבה שבעה על קרוב שנפטר ועוד ועוד.

שימו לב למבנה הספרותי המרהיב של הפסוקים הראשונים בפרשה, פסוקי השמיטה בשנה השביעית - "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהֹוָה: שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת־תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהֹוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת־עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל־תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא פרק כה, א-ז).

הפסוקים האלה שעוסקים בשנה השביעית, נפתחים בפסוק ובו שבע מילים. כל פסוקי השמיטה יחדיו מונים שבעה פסוקים. ולמי מיועדת השנה הזו? תמנו איתי בבקשה: לְךָ (1) וּלְעַבְדְּךָ (2) וְלַאֲמָתֶךָ (3) וְלִשְׂכִירְךָ (4) וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ (5) וְלִבְהֶמְתְּךָ (6) וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ (7).

 

אז מה משמעותה של האובססיה היהודית עם הספרה שבע? חובבי התפיסות הקבליות והמיסטיות יטענו שטמון כאן סוד גדול, ושמדובר בספרה שנושאת עמה כוחות מכושפים. ברשותכם, אצביע על הסבר ארצי יותר: דומני ששבע הוא מספר שבשורה ארוכה של סיטואציות אנושיות מייצג פרופורציה נכונה; בכך טמון כוחו. קחו למשל את עולם העבודה: כדי לשמור על איזונים בריאים בחיים, טוב שיום עבודה לא יחרוג משבע שעות נטו; סידור ימי השנה במחזורים של שבע והפסקת עבודה אחת לשבעה ימים הם גאונות שמונעת שחיקה ומאפשרת חגיגיות בחיים; טוב לקיים מעת לעת ימי חג, אך לאחר שבעה ימים זה מתחיל למצות את עצמו, וטוב לשוב לעבודה; חשבו על עולם שבו פערי השכר בכל ארגון אינם עולים על פי שבע; וכמה שנים, לדעתכם, טוב לעבוד באותו מקום ובאותו תפקיד? תחילה לומדים את התפקיד ואת התרבות הארגונית, ולאט לאט הופכים יעילים יותר וחשים התרגשות מהעבודה; אך אז מתחילה שחיקה ותחושת מיצוי. ייתכן שפעמים רבות זה קורה פחות או יותר בשנה השביעית?

היהדות זיהתה את המספר שבע כמקצב חיים נכון. לטעמי זהו זיהוי מבריק. שמיטת הקרקעות, שעליה קראנו בשבעת הפסוקים המצוטטים מהפרשה, היא אחד הניסיונות המשמעותיים ביותר שנעשו בכיוון הזה בשוק העבודה. החקלאים נקראים לשמוט את אחיזתם בקרקע לשנה שלמה: לא לחרוש, לא לזרוע ולא לקצור; לא לעבוד את האדמה. וזה קשה. זה קשה בגלל חרדת הפרנסה, וגם בגלל הפגיעה במרחב הקניין הפרטי של אדם. בשנה הזו יכול כל אדם להיכנס לקרקע ולאכול מפריה. מדוע מערימים קשיים כאלה על החקלאי?

לא אוכל לסקור כאן את כל הסיבות, אך אומר ברמיזה שהן קשורות בבעל הקרקע, בעניי החברה, בקרקע עצמה וביחס בין אדם לאלוהיו. השמיטה יוצרת חוויה עוצמתית ומתקנת בכל אחד מן המרחבים האלה, ומכוננת חברה שיש בה סולידריות ואיזונים נכונים יותר.

רעיון השמיטה מעלה אתגר מרתק גם לימינו, שבהם רוב אזרחי ישראל אינם מתפרנסים מחקלאות. אני מציע להרהר בשאלה הבאה: מהו השדה המטאפורי שלך, ששמיטתו הקשה והמאתגרת לשנה תוכל לסייע לך, לאנשים אחרים בחברה, לדבר הנשמט עצמו ולשאלות רוחניות בחייך?

אם הצלחת להשיב, אז… מה דעתך לשמוט את זה לשנה? שמיטה היא דבר כה קשה עד שחז"ל כינו את השומטים "גיבורים". לעיתים זו גבורה אמיתית: לעשות דווקא את מה שעושה טוב בטווח הרחוק - לי ולאחרים.
מבוסס על פרק 449 – פרשת בהר בחוקותי: "שבע" בהסכת היומי מקור להשראה
תמונה ראשית: נוצרה באמצעות AI