מה באמת מספיק לנו?

דיינו הוא אחד הפיוטים הידועים והאהובים ביותר של חג הפסח. הפופולריות של הפיוט, הלחן הקליט וקול שירתם של הילדים המתוקים, מסתירים מאתנו לעיתים את התעוזה הגדולה שטמונה בו.

על פי מילות השיר, הדבר היחיד שבלעדיו שום דבר אחר לא היה יכול לקרות הוא יציאת מצרים. "כַּמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ! אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵּינוּ". לאורך הפיוט כולו עובר מסר של הסתפקות במועט. אך בצדו מסתתר גם מסר חתרני ומפתיע, שכן נאמר בו במפורש שגם אילו לא ניתנה לנו התורה, דיינו במה שכבר נעשה עד אותו רגע. יש כאן מעין ערעור על היררכיית המסורת. פתיחת האפשרות להיות עם של בני חורין, לצאת ממצרים, הופכת למרכז הקיום. מרגע שיצאנו כל דבר אחר הוא בגדר בונוס. אין כאן כדי לרמז שאין חשיבות לכל מה שקרה מאוחר יותר, אך יש כאן אמירה מפורשת שדי היה לנו גם אילולא כל זה היה קורה. מעבר לתעוזה המסורתית הפיוט מחזיק מבנה מחשבתי מעניין מאוד. כשאנחנו חושבים על החיים שלנו, על מה נוכל להגיד "דיינו"? בעשרות השנים האחרונות נכתבו שורה של יצירות שמשיבות לשאלה זו. באופן מעניין חלקן הגדול נכתבו בידי נשים. כשתלמה אליגון רוז הרהרה בזה בתחילת שנות השבעים היא כתבה: "שתזרח לה השמש כל יום במרום, יברכו אנשים זה את זה לשלום, בחיוך מן הלב יקבלו את פנינו, ובזאת דיינו דיינו דיינו". אליגון רוז המשיכה את שירה באפשרות לשהות בחיק הטבע, ובמעין תפילה למלאך שלום שיגן עלינו, ושבה וכתבה שאם יהיה לנו את כל אלה - דיינו. בשונה מהפיוט שבהגדה אליגון רוז לא עסוקה בסיפור המקראי־לאומי; היא מפנה את המבט שלנו לדברים הפשוטים לכאורה בחיים: שמש, ברכת שלום חברית, ים, פרחים, ושלום עלי־אדמות. די בזה.

נעמי נמרוד והסופרת האמריקאית אסתר ברונר ז"ל, מי שכתבו ב-1975 את הגדת הנשים הפמיניסטית הראשונה, כתבו מדרש חדש על "דיינו" שפורסם בשנית בהגדה "והיא שעמדה" שראתה אור בישראל ב-2012 (הוצאת המדרשה באורנים והקיבוץ המאוחד). נמרוד וברונר מפנות את המבט לסיפור בריאת האדם וכותבות שדי היה בכך שחוה הייתה נבראת בצלם אלוהים ולא כעזר כנגד אדם; די היה אף בזה שהיינו מכירים בחוה כמי שנתנה לכולנו דעת באוכלה מהעץ האסור. אבל כמובן אלה לא התקיימו. המדרש של נמרוד וברונר לא פונה, כמו הפיוט המקורי, למה שאכן קרה לפי המסורת, אלא משרטט בפנינו אפשרות אלטרנטיבית להתרחשויות, אפשרות פמיניסטית, שלו הייתה מתקיימת יכולנו לשיר "דיינו". באחת השורות היפות ביותר לטעמי הן כותבות: "אילו זכתה אשת לוט בכבוד על הרחמים שגילתה, כאשר הביטה לאחור לראות בגורל משפחתה בסדום ולא היתה נענשת על כך - דיינו". עבורי זו דרך פוקחת עיניים להתבונן במעשה אשת לוט.

לאורך המדרש שלהן, נמרוד וברונר בעצם אומרות: לו רק היינו זוכים לתיקון מגדרי־תרבותי, להכרה מלאה ונכונה בשותפות הנשית־גברית, לעולם שבו כל דור ודור של נשים ושל גברים היו ממשיכים יחדיו לצאת ממצרים, לצאת מהעבדות, לצאת מהפטריארכיה, לצאת מעולם לא מתוקן לעולם מתוקן - דיינו.

באותה הגדת "והיא שעמדה - הגדה של פסח עם מדרש נשי חדש", כתבה גם נעמה אלדר מדרש בעקבות "דיינו". בטקסט שלה הוסיפה אלדר בכל פעם אחרי המילה "דיינו" סימן שאלה. כך לדוגמה היא שאלה בפתח המדרש: "אילו נבראנו בצלם ולא התפתינו לטעום מן הדעת, דיינו?", ובהמשך הפליגה משם לתיאור מעשי יומיום בחיינו כגון: "ילדנו ועבדנו ולמדנו והחכמנו" ומבקשת: "לַמְּדֵנוּ אלוהים להסתפק, ליהנות גם מן הספק, לעצור ולצעוק - דיינו!".

ואולי אעז להוסיף לסיום, בעקבות הגמרא, עוד "דיינו" קטן משלי. הגמרא במסכת פסחים עוסקת בשאלה לכאורה טכנית: אם יש קיר מפריד בין שתי דירות ובקיר יש חור, מי מבעלי הדירות אחראי לבדוק את החמץ בחור הזה? הגמרא משיבה בדברי שירה: "חור שבין אדם לחברו, זה בודק עד מקום שידו מגעת, וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו" (פסחים ח ע"א). לו נצליח בשבת פסח זו, לנהוג כך בנוגע לכל החורים והפערים וחוסר ההבנות והכעסים הלא מבוררים שבין אדם לחברו - דיינו.

תמונה ראשית: "דיינו", הגדת ריילנדס, המאה ה-14\ ויקיפדיה