והגדת לבנך

מקובל לחשוב שמכות מצרים נועדו להפעיל לחץ על פרעה ועל המצרים לשחרר את בני ישראל ואף להעניש את המצרים על שנים של התעללות. הכבדת לב פרעה בכל פעם מחדש תכליתה לכאורה היא מיצוי הדין עם המצרים. עם זאת, על פי פסוקים מפורשים מפרשת השבוע שלנו, ישנה סיבה נוספת לכך: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה בֹּא אֶל־פַּרְעֹה כִּי־אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת־לִבּוֹ וְאֶת־לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן־בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת־אֹתֹתַי אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהֹוָה" (שמות י, א-ב).

לְמַעַן תְּסַפֵּר. הכבדת לב פרעה והמשך הטלת המכות הקשות על מצרים נועדו, בין היתר, לבנות מורשת לעם ישראל. היא נועדה ליצור סיפור עוצמתי שניתן להעבירו מדור לדור. מטרה זו נמצאת גם בלב הציווי על פסח, שמופיע בפרשתנו רגע אחרי תיאור מכות הארבה והחושך ולפני המכה האחרונה. בציווי על פסח נאמר: "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ" (שמות יב, יד); ובהמשך כתוב: "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ" (שמות יב, כו-כז).

בני ישראל נמצאים בנקודת מפנה היסטורית: הם עומדים להשתחרר מעבדותם. ברגעים כאלה כל המחשבות מופנות לאתגרי השחרור. שאלות כמו האם באמת זה יקרה, איך להתכונן למסע, מה לקחת ואיך אימי הזקנה תעמוד בדרך הקשה משתלטות על התודעה. אלוהים ומשה מפגינים ברגע הזה מנהיגות יוצאת דופן בהפנותם את המבט לשאלות אסטרטגיות שעוסקות בבניית עם ובעתידו. משה מסכם את הציווי על פסח במילים: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח). מנהיגות גדולה יודעת לחשוב בכל מצב על מה שנמצא מעבר לאופק.

כמו זהותנו האישית כך גם זהותו של עם קשורה בנרטיב משותף. הקשר ביני לבין ליאור בן ה-16, הוא סיפור זהותי שאני מספר לעצמי. זהו לא סיפור אובייקטיבי, וניתן לספר אותו בדרכים שונות. הזיכרונות שלי הרי מטושטשים ומטעים אותי, אבל יש לי נרטיב שמאפשר לי להגיד את המילה "אני"; שמאפשר לי לראות רצף בחיי.

במאמרו עבר ועתיד טוען אחד העם שה"אני" של כל אדם הוא לא רק סיפור העבר שלו, אלא גם סיפור העתיד שלו. ה"אני" הוא לא רק מי שהייתי ומי אני עכשיו, אלא גם מי שאני חולם להיות. סיפור הוא שלם רק כשהוא כולל עבר, הווה ועתיד.

גם במובן הלאומי, מה שמחזיק עַם כעַם לאורך דורות זה נרטיב משותף. בני העם חלוקים בערכים, באמונות ובדעות, אבל הם חולקים סיפור. כדי לשמר סיפור לאומי, צריך טקסים, סמלים, טקסטים ומנהגים שמעוררים בכל פעם מחדש את יסודות הסיפור. משה הבין זאת לעומק עוד לפני היציאה ממצרים, והוא דאג שיהיה לנו סיפור משותף רב־דורי. ואולם, כפי שלימדָנו אחד העם, סיפור משותף כולל לא רק עבר והווה, אלא גם עתיד. משה שרטט עתיד לבני ישראל כשתיאר להם את אותה ארץ זבת חלב ודבש שאליה הם הולכים, אך מהו העתיד המשותף של בני דורנו?

אלפי שנים אחרי משה, אנחנו עדיין חוגגים את הסיפור המשותף שהוא הנחיל לנו, אבל סיפור זה חסר את המרכיב העתידי. "העם, שפתיל חייו רוחני הוא וחוקי הפיסיאולוגיא לא ישׂימו קצבה לשנותיו וקץ לכוחותיו, הוא, אם צלחה לו להביא אל תוך ׳האני׳ שלו את יסוֹד העתיד, ואפילו רק בתמונת תקוה דמיונית בלבד, הרי מצא לו בזה סם חיים, מזון רוחני נאות לטבעו, אשר יחיהו ויקימהו לאורך ימים, למרות כל חלי וכל מַדְוֶה" (אחד העם, עבר ועתיד).

הנה לפנינו אחד האתגרים הגדולים של דורנו. המשימה הקלה יותר, לכאורה (אם כי גם היא לא-פשוטה) היא להצליח לשמר את הסיפור שמחבר אותנו יחדיו באמצעות העבר. המשימה הסבוכה בהרבה היא לבנות חלום משותף, לשרטט את החלק החסר בסיפור, החלק העתידי. כרגע נראה שחלומות העתיד מפרידים בינינו במקום לחבר. האם וכיצד נצליח לחלום יחדיו?

מבוסס על פרק 385  פרשת בא: הסיבה הנסתרת למכות מצרים בהסכת היומי מקור להשראה

תמונה ראשית: מלאך המוות מציץ בבני ישראל בעת אכילת הפסח הראשון\ ויקיפדיה