הפילוסוף שעיצב מחדש את דמות האינטלקטואל היהודי: 10 עובדות על משה מנדלסון

הפילוסוף היהודי-גרמני משה מנדלסון (1729–1786) היה היהודי המפורסם ביותר בעולם במאה ה-18. פרסומו הרב הקנה לו יחס סותר: הערצה גדולה וזיהוי עם מודרניזציה מחד גיסא, ודמוניזציה והוקעה מאידך גיסא. כיצד התפתח כמשכיל מוקדם? מה היו עימותיו מול הנצרות ומול האליטה הרבנית? איך נראה מאבקו לסובלנות דתית?מי היה מנדלסון ולמה הוא דמות חשובה בתולדות היהדות המודרנית? התשובות כאן, והרחבה בסדרת ההרצאות של פרופ׳ שמואל פיינר ב״סדר בוקר״.

רב או פילוסוף

בצעירותו, מנדלסון לא כיוון לקריירה של פילוסוף עולמי, זה לא בדיוק היה בקלפים של צעיר יהודי במחצית הראשונה של המאה ה-18. הוא כיוון לקריירה של תלמיד חכם באליטה התורנית. בשנת 1743 הוא עזב את עיר הולדתו דסאו ועבר לברלין בעקבות רבו, הרב דוד פרנקל, כדי להשתלם בתלמוד ובהלכה. באותה העת, זו הייתה הקריירה המכובדת היחידה האפשרית עבור נער יהודי מוכשר.

האוטודידקט שגילה את הפילוסופיה דרך הרמב"ם

קרנותו של מנדלסון חרגה מעבר לעולם הישיבתי. הוא לימד את עצמו שפות שונות – ובהן גרמנית – וכן מתמטיקה ופילוסופיה. את הפילוסופיה גילה לראשונה דרך ספרו של הרמב״ם, מורה נבוכים, ובהדרגה עיצב את עצמו כפילוסוף יהודי־גרמני.

חיים כפולים

מנדלסון מעולם לא החזיק במשרה אקדמית כפילוסוף. לפרנסתו עבד כרואה חשבון בבית מסחר לטקסטיל, ורק בשעות אחר הצהריים והערב התפנה לכתיבת הגותו. אל ביתו הגיעו גם יהודים וגם נוצרים, גם רבנים וגם אנשי דת לא־יהודיים, והבית הפך לסנסציה: רואה חשבון יהודי שהולך ומתפרסם בזכות החיבורים הפילוסופיים שלו. במקביל, מנדלסון היה איש משפחה מסור, אב לעשרה ילדים, וחבר פעיל בקהילה היהודית ובבית הכנסת.

מייסד העיתונות העברית המודרנית

בשנת 1755 פרסם  מנדלסון את "קהלת מוסר", שנחשב לכתב העת העברי הראשון בהיסטוריה. מנדלסון ביקש להשתמש בו ככלי שאיתו יוכל לעורר את דעת הקהל בענייני מוסר, חברה והגות. למרות שכתב העת היה קצר ימים ונותרו ממנו עותקים בודדים בלבד, הוא סימן את תחילתו של מודל האינטלקטואל היהודי המודרני המדבר אל הציבור ללא סמכות רבנית רשמית.

"סוקרטס הגרמני" והפריצה לצמרת הפילוסופיה

מנדלסון זכה לתהילה עולמית בזכות ספרו "פיידון", ספר שעסק בהוכחת הישארות הנפש בסגנון אפלטוני בעיבוד מודרני. הספר הקנה לו את הכינוי "סוקרטס הגרמני", והפך אותו לחבר מוערך ב"רפובליקה הספרותית" של הנאורות באירופה.

הידידות עם לסינג

מנדלסון טיפח ידידות עמוקה עם גוטהולד אפרים לסינג, פילוסוף ואחד המחזאים המרכזיים של תקופת הנאורות הגרמנית. השניים נפגשו בבתי קפה של מלומדים בברלין, שם היו המלומדים מקשיבים להרצאות, דנים בנושאים שברומו של עולם, שותים קפה, משחקים שחמט או ביליארד, ובעיקר מטפחים את הידידות, שהייתה ערך מרכזי בעולמם של האינטלקטואלים בני הדור. לסינג אף כתב את המחזה המפורסם "נתן החכם", שדמותו הראשית עוצבה בהשראת מנדלסון ובו מתואר שיח בין יהודי, נוצרי ומוסלמי בירושלים של ימי מסעי הצלב, כשהמסקנה היא שאין דת אמיתית אחת.

הסלון בברלין והעימות עם לוואטר

ביתו של מנדלסון ברחוב שפנדאו בברלין שימש סלון אינטלקטואלי שבו נפגשו יהודים ונוצרים. אך המעמד הזה גם העמיד אותו במצבים טעונים. בשנת 1769 שלח לו איש הדת השווייצרי יוהן קספר לוואטר, בן־שיחו ואחד מאורחי הסלון, מכתב פומבי שבו הציב בפניו אולטימטום: להפריך את הנצרות או להתנצר. מנדלסון נפגע עמוקות מן הניסיון לגייסו לנצרות, אך דווקא הפגיעה הזו חיזקה את אחיזתו בזהותו היהודית

 פרויקט "הביאור": גשר לתרבות הגרמנית

אחד הפרויקטים המרשימים והחשובים של מנדלסון הוא "פרויקט הביאור", שכלל תרגום של חמשת חומשי תורה לגרמנית (באותיות עבריות) לצד פירוש עברי מודרני. לביאור, שהיה שמרני בתוכנו, היו שתי מטרות חינוכיות: הוא רצה ללמד את ילדיו חומש בשפה שהם מכירים, גרמנית, במקום יידיש. אך מעבר לכך, הוא ראה בכך צעד ראשון של היהודים הקוראים את התנ"ך אל התרבות, קירוב התורה לשפת התרבות הגבוהה. הפרויקט עורר התנגדות עזה מצד רבנים שמרנים, שחששו מהשפעותיו.

המאבק בכפייה דתית ובחוקי המדינה

מנדלסון היה לוחם עז למען חירות המצפון. הוא התנגד לשימוש בעונש החרם בקהילה היהודית וטען בספרו כי לדת אין סמכות פוליטית וכי אסור להעניק לשלטונות הדת כוח לכפות. הוא קרא להפרדה בין דת למדינה, בטענה ש"הדת האמיתית, האלוהית, אינה צריכה לא לזרועות ולא לאצבעות, היא כולה רוח ולב".

צדיק או נבל

מנדלסון נותר דמות אפופה במיתוסים מנוגדים: יש הרואים בו את פורץ הדרך למודרנה שהציל את היהדות מהסתגרות, ואחרים (בעיקר בחוגים אורתודוקסיים) רואים בו נבל האחראי לתחילת ההתבוללות, במיוחד על רקע המרת הדת של חלק מצאצאיו. כך או כך, ברור לשני הצדדים שמנדלסון היה מהפכן, שלקח את השליטה על עולם הידע מידי הרבנים והציע אלטרנטיבה יהודית מודרנית.
תמונה ראשית: פולמוס מנדלסון-לאוואטר; ציור של מוריץ אופנהיים מ-1856\ ויקיפדיה