קוצר רוחו של הלב

אלוהים מורה למשה: "אֱמֹר לִבְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהֹוָה. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו, ו-ט).

תגובתם של בני ישראל מפליאה. כיצד הם לא הסתערו על האפשרות להיחלץ לאחר שנים רבות כל־כך מהעבדות ומהגזרות האיומות שפרעה הנחית עליהם?

אולי ניתן להסביר זאת בעזרת התיאוריה הידועה של מרטין סליגמן על "חוסר אונים נרכש". כאשר אנחנו מנסים לפתור בעיה לאורך שנים ונכשלים שוב ושוב, אנחנו לומדים בהדרגה שהבעיה לא ניתנת לפתרון; שלא משנה מה נעשה, דבר לא ישתנה. בשלב מסוים המוח שלנו פשוט מתייאש. רכשנו חוסר אונים. במצב כזה, כאשר תיפתח אפשרות של שינוי אמיתי, מירב הסיכויים שלא נבחין בה. האכזבה לימדה אותנו כבר לא לראות אפשרויות שכאלו. למדנו זאת מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

וייתכן שמתרחש כאן עוד משהו, שהחוקרים אלדד שפיר וסנדיל מולנייתן מכנים „מינהור” (Tunneling), מושג מרכזי בספרם "מחסור: למה אנחנו לא מפסיקים לחשוב על מה שאין ואיך יוצאים מזה" (הוצאת מטר). דמיינו שאתם נוסעים בתוך מנהרה ארוכה וחשוכה; כל מה שאתם מסוגלים לראות הוא פס האור הצר שנמצא ממש מול עיניכם. מה שקורה מחוץ למנהרה – הנוף, השמיים, האפשרויות – לא קיים עבורכם באותו רגע. ככל שהמנהרה תהיה ארוכה יותר, ותשהו בה זמן רב יותר, הולך ומתנתק עם מה שקורה מחוצה לה.

מחסור קשה מכניס אותנו למנהרה. הוא מייצר מינהור. כשאדם חווה מחסור קיצוני – בין אם זה מחסור בזמן, בכסף או באנרגיה פיזית – המוח שלו מבצע מעין "חטיפה" של הקשב. כל המשאבים המנטליים מתגייסים כדי לשרוד את השעה הקרובה, את היום הבא. מילות הפרשה: "קֹּצֶר רוּחַ" תופסות זאת היטב - הרוח הופכת קצרה יותר.

המינהור יוצר, כזכור „עיוורון” כמעט לכל מה שנמצא מחוץ למנהרה. במצב כזה, היכולת שלנו לתכנן קדימה, לשקול הזדמנויות חדשות או אפילו לקלוט בשורה משמחת על חירות פוטנציאלית, פשוט נחסמת. המוח כמו חסר את „רוחב הפס” הדרוש כדי לעבד נתונים חדשים. הרוח מתקצרת.

שפיר ומולנייתן המחישו את התופעה הזו בשורה של ניסויים. הם הראו כיצד אנשים החיים בעוני ונאלצים להתמודד עם מחסור קשה מרוכזים מאוד בטרדות היומיום המיידיות, וכיצד יכולת קבלת ההחלטות שלהם נפגעת באופן משמעותי. לרוב, לא שאתה חי בעוני משום שקיבלת החלטות לא טובות; אתה מקבל החלטות לא טובות משום שאתה חי בעוני.

התופעה הזו מקצינה במצבי רעב. המחסור משתלט על התודעה. אני נזכר בדברים שתיאר אלי שרעבי בספרו "חטוף" על השלבים במנהרה שבהם כל מה שהם יכלו לחשוב ולדבר עליו היה אוכל. הרעב מצמת אותך אליו. הוא לוכד את כל התודעה שלך. 

מולנייתן ושפיר הראו בספרם "מחסור" שהתופעה אינה ייחודית למצבי קצה ואינה מוגבלת לאוכלוסיות החיות בעוני. כאשר הכניסו באופן מלאכותי אנשים בעלי משאבי כסף והשכלה רבים למצב זמני של מחסור וסטרס, נרשמה בתוך זמן קצר ירידה חדה ביכולתם לשמור על קשב ולקבל החלטות יעילות. דומני שדבר דומה קורה לכולנו ביומיום, במצבי לחץ, בתקופות של טיפול אינטנסיבי בילדים קטנים או, להבדיל, בהתמודדות עם הורה חולה. המחסור והסטרס יוצרים עבורנו מינהור, ואנו מאבדים קשב.

וזו אולי אפשרות נוספת להבין מה קרה לבני ישראל בפרשה שלֹא שָׁמְעוּ אֶל־מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. בני ישראל היו כלואים במנהרה קוגניטיבית של הישרדות. כשהמנהרה כל כך צרה והעבודה כל כך קשה, הקול של משה – שמדבר על עתיד רחוק וארץ זבת חלב ודבש – פשוט לא יכול לחדור פנימה. בניסוחו של הרש"ר הירש: "סבלו הבלתי אנושי של ההווה הכביד עליהם ביותר, וחובתם לעמוד בתביעותיו ולבקש לעצמם הקלה פורתא העסיקה את כל רוחם. לא נותר בהם אפוא עוד רוח, ולא נתפנתה מחשבתם לנושא, השייך כה לעתיד, כאותו ענין, עליו ביקש משה לדבר אתם. אף סבלנות לא היתה להם עוד להאזין לדבריו בשקט. כה לחצום תביעות השעה, וכה הכבידה עליהם עבודתם" (פרשנות הרש"ר על התורה, שמות ו, ט).

מבוסס על פרק 380- פרשת וארא: "קצר רוח ועבודה קשה" בהסכת היומי מקור להשראה

תמונה ראשית: אהרון משליך את מטהו לפני פרעה והוא הפך לנחש\ ויקיפדיה