הילכו שניים יחדיו? פרופ' שלום צדיק מסביר

"ישנה אמונה", אומר צדיק, "שלדעתי היא אמונה תפלה, שהפילוסופיה והדת הם שני יצורים סותרים. מצד אחד עומדת הדת, שיש לה אמירות מהותיות מסוימות על העולם ועל החיים, ומצד אחר עומדת הפילוסופיה, שיש לה אמירות מהותיות אחרות , כאלה שנמצאות בסתירה שאינה ניתנת לפתרון עם הפילוסופיה".

ההנחה הזאת מובילה להנחה, המזלזלת מעט, שפילוסופיה דתית היא מעין יצור כלאיים מעורר חמלה שמנסה לחיות את חייו מתוך נאמנות כפולה: נאמנות לדת, שדורשת השהיה של השיפוט ושל הביקורתיות, ונאמנות לפילוסופיה, שתומכת בביקורתיות ובחקירה ושמובילה בהכרח למסקנות שסותרות את האמונה הדתית.

לפי העמדה הזאת, הפילוסופיה הדתית היא תוצר של אנשים בעלי נטיות פילוסופיות שנולדו דתיים ונאלצו איכשהו למצוא פשרה הגותית או של אנשים שהיו דתיים וניסו, מתוך רצון מסוים ״להשיב לאפיקורוס״, לספק תשובות רציונליות, עד כמה שניתן, לשאלות דתיות.

בחלוקה הזאת, על אף העימות המתמיד ביניהם, הדתי השמרן המתנגד לפילוסופיה והאתאיסט הפילוסופי מסכימים על הרבה יותר מכפי שנהוג להודות. שניהם מניחים שהדת היא מערכת של אמונות עובדתיות על העולם: מי ברא אותו, כיצד הוא מתנהל, מתי מתרחשים ניסים ומהו טבעו של האל. באותה מידה, שניהם רואים בפילוסופיה ובמדע דרכי חקירה המערערות בהכרח על אמונות אלו. מכאן נובעת גם אותה דרמה מוכרת: מי שחושב עד הסוף — יכפור; מי שמאמין באמת — צריך להיזהר מן החשיבה והחקירה.

הוויכוח ביניהם, לפי צדיק, מצטמצם לשאלה אחת בלבד: במה לבחור. "השמרן הדתי והחילוני המיליטנטי," הוא אומר, "מסכימים לגבי המון דברים". הם חלוקים בדעתם רק בנוגע לשורה התחתונה, אך שותפים לאותה תמונת עולם בסיסית. לטענת צדיק, אין באמת מתח בין הפילוסופיה לדת משום שמדובר בשני דברים שונים לגמרי הפועלים בשני מישורים: "המישורים האלה משלימים זה את זה במידה רבה, אבל בהכרח גם אינם נוגעים זה בזה, ולכן אין ביניהם סתירה".

התמונה ששני הקצוות מציירים בנוגע לדת היהודית כמערכת של אמונות הסותרות את הידיעה המדעית והפילוסופית פשוט אינה מתיישבת עם האופן שבו הדת היהודית התקיימה בפועל לאורך ההיסטוריה. אם יש דבר אחד שקשה למצוא בה, מראה צדוק, הוא הסכמה על תוכן הגותי מהותי: "אין בעצם בהיסטוריה של ההגות היהודית מחנה משותף מהותני כלפי שום דבר בכלל", הוא קובע. אלוהי רש״י, אלוהי הרמב״ן ואלוהי הרמב״ם אינם זהים, ולעיתים הפערים ביניהם גדולים מאוד. הרמב״ם, למשל, קרוב יותר לאריסטו מאשר לפשט המקראי שהיה מקובל בזמנו.ובכל זאת, המסורת היהודית המשיכה להתקיים. מה שהחזיק אותה לא היה אחידות מחשבתית, אלא נאמנות. "מה שמאחד את היהודים הדתיים זה נאמנות לאורח חיים מסוים, שמבוסס בעיקר על קיום מצוות". הדת, במובן הזה, אינה מתחרה בפילוסופיה על תיאור המציאות. היא אינה מבקשת להסביר כיצד פועל העולם, אלא כיצד חיים בתוכו.

בנקודה זו מתברר שגם תפיסת הפילוסופיה עצמה טעונה תיקון. "מה שעושה את הפילוסופיה לפילוסופיה זה לא שיש דעות פילוסופיות", מדגיש צדוק. הפילוסופיה היא מתודה, דרך מחקר. היא אינה מחויבת לאמת אחת סופית, אלא לאופן שבו שואלים, בודקים ומבררים. לדבריו, "הפילוסופיה עוסקת בדרך מחקר לגבי מהות העולם, והדת עוסקת באורח חיים ובנאמנות למילים".

כאשר הבחנה זו מתקבלת, מתברר שהעימות החריף בין דת לחשיבה פילוסופית נשען על ערבוב מישורים. הדת אינה אמורה להציע תיאוריה מדעית על המציאות, והפילוסופיה אינה נדרשת להכריע בשאלת המחויבות הדתית. הן פועלות במרחבים שונים, עם כללי משחק אחרים.

תוך כך גם מושג "הפילוסופיה הדתית" מקבל משמעות חדשה, והופך מתוצר בדיעבדי ודחוק לתפיסת עולם קוהרנטית. בעיני צדוק, לא מדובר באזור ביניים מהוסס. "הפילוסופיה הדתית איננה ייצור כלאיים", הוא אומר, "אלא ההגות של פילוסופים שחשבו מסיבות פילוסופיות שיש הכרח להיות דתיים, ושל אנשים דתיים שחשבו מסיבות דתיות שיש הכרח לעסוק בפילוסופיה."

תפיסה זו מכריחה את שני הצדדים במשוואה להישיר מבט אל שני התחומים ולבחון כל אחד מהם בפני עצמו. היא אינה מניחה לאדם הדתי לדחות את החשיבה הפילוסופית מתוך מחשבה שהוא יכול לקבל את כל המידע הדרוש לו בתוך הדת, והיא גם אינה מניחה לאתאיסט לוותר לעצמו על התמודדות עם האפשרות הדתית מתוך ההנחה שהחקירה הפילוסופית מובילה בהכרח לנטישת הדת.

ברגע שמניחים בצד את ההנחה המוקדמת שלפיה הדת והפילוסופיה סותרות זו את זו, אפשר להתחיל להיכנס לעולמם של ההוגים היהודים בימי הביניים, עולם של פילוסופיה דתית ודתיות פילוסופית, שיש בו הרבה יותר מאשר ניסיון מעציב לאחד בין עולמות סותרים.

תמונה ראשית: רבי מֹשֶׁה בֶּן־מַיְמוֹן\ ויקיפדיה