על הפשרה

הנער יוסף מעצבן שוב ושוב את אחיו הגדולים כאשר הוא חולק עימם את חלומותיו שפירושם הוא שיגיע היום והם ישתחוו לו ויעבדו אותו. כעת האחים רחוקים מהבית, ואביו שולח אותו לבקרם. כאשר אחיו רואים אותו מרחוק, הם מתנכלים לו להמיתו: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" (בראשית לז, יט-כ).

האח הבכור ראובן נחרד מדברים אלו ואומר להם שלא ישפכו דם. הַשְׁלִיכוּ אותו אל הבור, הוא מציע, ובתוך כך חושב לעצמו שלאחר מכן יציל אותו ויחזירו לאביו. "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (בראשית לז, כג-כד).

בזמן שיוסף בבור ושהאחים יושבים לאכול, עוברת שם קבוצת ישמעאלים. ליהודה צצה תוכנית: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו" (שם, כו-כז). יהודה היה כנראה מוטרד מאוד מהכוונות של אחיו, אך התקשה לצאת נגדם. בראותו את הישמעאלים, הוא החליט להציע מעין פשרה: במקום להרוג אותו, למכור אותו.

האם הסיפור הזה ממחיש את כוחה של הפשרה, או שמא הוא מראה דווקא עד כמה פשרה היא דבר מעוול? הדילמה של יהודה מעלה את השאלה העקרונית: האם פשרה היא משהו רע שיש לנסות להימנע ממנו או אידיאל שיש לחתור אליו?

הגמרא דנה בשאלה זו: "רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אסור לבצוע וכל הבוצע הרי זה חוטא וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ ועל זה נאמר: בוצע ברך נאץ ה'. אלא - יקוב הדין את ההר" (תלמוד בבלי, סנהדרין, ו ע"ב). המשמעות של המילה לבצוע היא להתפשר. לרבי אליעזר יש תפיסה חד-משמעית: הפשרה אסורה; זהו חטא לקדם פשרה. מי שמברך על פשרה כאילו בז לדין, כאילו בז לאלוהים עצמו. בוצע ברך - ניאץ ה'. יקוב הדין את ההר!

רבי מאיר מבטא אף הוא את התפיסה הזאת ומביא כדוגמה את ההתנהגות של יהודה בסיפור שלנו: "רבי מאיר אומר לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה שנאמר: ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו. וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ" (תלמוד בבלי, סנהדרין, ו ע"ב). אוי לנו מפשרות כאלו! המעשה של יהודה, אומר רבי מאיר, הוא פסול ונורא. כשבקוטב אחד יש רצח ובקוטב הנגדי יש איסור לפגוע באדם, הפשרה ביניהם תהיה בהכרח עיוות מוחלט של הצודק והראוי.  

ואולם, כדרכה של הגמרא, מייד מגיעה כאן דעה אחרת. "רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע שנאמר: אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, והלא במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו שלום? הוי אומר זה ביצוע" (תלמוד בבלי, סנהדרין, ו ע"ב). חובה לשלב בחיים את האמת ואת השלום, את משה ואת אהרון, את הדין ואת הרחמים, את הצדק ואת החמלה. איך עושים זאת? לפי רבי יהושע - באמצעות הפשרה!

אז פשרה היא חטא או מצווה? הגמרא מציעה להתמודד עם המחלוקת הזאת על פי התשובה לשאלה האם אתה יודע לאן נוטה הדין. כאשר הדין והאמת אינם ברורים - מצווה לקדם פשרה. כאשר הם ברורים לחלוטין - יהיה זה חטא לפשר ולהתפשר, ויש לקיים את הדין. בשעת סכסוך בין אנשים, כשיש פנים לכאן ולכאן, טוב לקדם פשרה; כאשר חבורת אחים רוצה לרצוח את אחיהם הקטן - זהו חטא להתפשר ו"רק" למכור אותו לעבדות. במקרה זה, הדין והאמת ברורים: חובה לשחרר אותו ולשלוח אותו בבטחה הביתה.

הפשרה מאפשרת חיים שיש בהם שילוב של שלום ואמת. כשהפשרה עצמה מנוגדת לאמת ומונעת את השלום, אז היא ודאי אינה ראויה.
מבוסס על פרק 355 – "פרשת וישב: על הפשרה" בהסכת היומי מקור להשראה
תמונה ראשית: בניו של יעקב משליכים את אחיהם לבור ומוכרים אותו לעבדות (ציור מהמאה ה-16)\ ויקיפדיה