במרוץ הזמן הישראלי, שבו אירוע רודף אירוע, נדמה שהמלחמה עם איראן נדחקה ל"חדשות האתמול". אך כשאנו מביטים לאחור על תריסר הימים שבהם טילים וכטב"מים מאיראן מילאו את שמי הארץ, חוזרת אלינו התחושה הקשה והמוכרת: אזעקות שמחרידות את היום והלילה, חיי היומיום שנעצרו, מקומות עבודה, בתי ספר וכל המוסדות (כולל, כמובן, בית אבי חי) שסגרו את שעריהם, מעקב צמוד אחרי החדשות ודאגות אין ספור ליקירינו. עבור ההרוגים, הפצועים והמשפחות הרבות שאיבדו את ביתם בהפגזות – המלחמה הקצרה הזאת הותירה חלל בלתי נתפס.
ובכל זאת, הפעם, לצד הקושי והאי-ודאות, חשנו גם גאווה. גאווה בהישגים יוצאי הדופן של צה"ל וחיל האוויר, שידעו להתעלות לרגע הזה בעוצמה, בדיוק ובנחישות. במלחמה הזאת, לצד הכאב שבעורף, היה גם מקום רב לגאווה ולהודיה.
ובתוך כל זה – כמעט מיד – החיים החלו לתבוע שוב את שלהם.
הצוות שלנו בבית אבי חי הסתגל למצב כמעט בן-לילה, והציע מערך יומי של מפגשים ואירועים מקוונים לילדים, לנוער ולמבוגרים. בכל בוקר הצטרפו רבים ללימוד טקסטואלי משותף במסגרת "סדר בוקר" בזום – הפעם לא מהאולפן שלנו, אלא מביתו של המורה. שעות אחר הצהריים והערב המוקדמות הוקדשו לקהל הצעיר: מאות – ולעיתים יותר מאלף – ילדים מכל רחבי הארץ התחברו כדי לצייר, לשיר, ללמוד ולצחוק יחד. ביניהם היה גם ילד ששוחרר מהשבי בעזה. עכשיו הוא שוב היה ילד ככל הילדים – מצטרף לאחרים ברוח חזקה ובאמונה שקטה. בהמשך הערב, נערות, נערים וצעירים התכנסו – למדו, שיתפו, ופשוט בילו יחד. הכול באופן מקוון. הכול פתוח בחינם לציבור הרחב בארץ.
ירושלים – העיר שבה זכיתי לחיות עם משפחתי – העניקה גם היא רגעים של כוח. בוקר אחד, בין אזעקה לאזעקה, עמדתי בתור במכולת שכונתית כדי לקנות מים למקלט שלנו. לפניי בתור עמד נתן שרנסקי – במכנסיים קצרים, כובע מצחייה ירוק, ונוכחות שקטה. החלפנו כמה מילים של תקווה. כעבור דקות אחדות הבחנתי בטלפון נייד שנשכח על הדלפק. על המסך הייתה תמונה של אביטל שרנסקי, מחייכת, ידה מונחת בעדינות על כתפו של נתן. מיד הבנתי למי שייך המכשיר. התקשרתי לאביטל. "או", היא נאנחה, "הוא עשה את זה שוב". הרגע הקטן הזה – כל כך יומיומי, וכל כך גדוש בהיסטוריה – מילא אותי כוח.
בהמשך השבוע, בשבע בבוקר של יום חמישי שעבר, עמד בני משה בבסיסו ליד אילת בטקס סיום מסע כומתה של חיל השריון. בשל המלחמה, לא הורשו ההורים להשתתף בטקס פיזית. ובכל זאת, הצבא איפשר לנו להיות נוכחים מרחוק – בשידור חי בזום. בדיוק כשהחיילים הסתדרו על המגרש, נשמעה אזעקה בירושלים ואנחנו רצנו למקלט – אך השידור לא נקטע. כך ישבנו שם – ילדיי בפיג'מות, מחובקים בין בקבוקי מים, פנסים וכריות – וצפינו במשה, אחד מתוך 150 חיילים צעירים שעמדו זקופים אחרי שסיימו זה עתה מסע לילה מפרך. אף שהיו מותשים לחלוטין, הם שרו את "התקווה" בריכוז, בעוצמה וברגש.
יום אחד בלבד לאחר סיום הלחימה עם איראן, נחתו בנתב"ג עולים חדשים מצרפת, ספרד, בריטניה והולנד. חלקם לא פנה לביתם החדש אלא נסעו ישירות ללשכת הגיוס. מול המראה הזה, לא נותר אלא לומר: "מי כעמך ישראל" – עם חזק, מסור ובלתי ניתן לערעור.
זכינו שגם בימים הקשים ביותר, המשכנו ללמוד, ליצור ולעמוד יחד.
זוהי הרוח שמעניקה לנו אמונה עמוקה בעתיד, מתוך ההווה.
בברכה,
ד"ר דוד רוזנסון
מנכ"ל בית אבי חי
תמונה ראשית: שי גטסוף
