מילים משתרגות

רות עפרוני

28.04.25

*כשאיתן אוסטר נהרג בלבנון המילים של רות עפרוני ליוו את אליק אוסטר, אחיו. בתוך ימי האבל הראשונים הוא כתב את הטקסט שלו, שנשרג בטקסט של רות עפרוני "שתילים".

שתילים

ביומולדת של אבא שלי, אמא שלי ספרה משהו שהיא לא אמרה לנו מעולם. ישבנו אחותי ואחי ואני והילדים שלנו, בחצר בית ילדותנו מתחת למנגו הזקן, ואבא שלי דיבר על הדברים הטובים שזימנו לו חייו במקרה: את אמא שלי, את הבית הזה, את שותפי המחקר שלו. ואחותי העירה שזה כנראה לא רק המזל שהאיר לו פנים אלא גם הגישה שלו שאפשרה לו לבחור בטוב. ואבא שלי חשב על זה רגע והנהנן ואמר שהנה גם דברים אחרים נקרו בדרכו, כמו זה שאיבד בתאונת דרכים את בתו הבכורה, את אחותנו, כשהייתה בת 17 ולפני 40 שנים ויותר. הוא זוכר את היום שבו בחרו הוא ואימי שלא ירכזו את חייהם סביב האבל והזיכרון. ואחותי שאלה, רגע, החלטה החלטה, כאילו ישיבת ועד? ואבא שלי אמר אני חושב שכן, תשאלו את אמא. ואמא שלי אמרה: אני זוכרת שביום הרביעי או החמישי לשבעה ראיתי שהשתילים שקניתי לפני התאונה עדיין בכוסות השתילה שלהם ושאי אפשר להשאיר אותם ככה, הם ימותו. ובהפוגת רגע במנחמים, ירדתי על הברכיים וחפרתי גומחות באדמה, ממש פה, איפה שאתם יושבים, שתלתי, הידקתי והשקתי. ואני זוכרת שאייל, הבן של השכנה שהיה בחור צעיר מאוד אז בערך בגיל של אחותכם, הוא בדיוק הגיע לנחם וראה אותי ככה וחשבתי אוי ואבוי, מה יגידו עלי אנשים, זאתי קמה באמצע השבעה לעבוד בגינה? מה דחוף לה? ואני זוכרת שהוא הביט בי האיש הצעיר הזה והתביישתי במבט שלו.

איפה היה קבור הסיפור הזה ארבעים שנה ואיך התפלח פתאום בלי אזהרה? שנים ארוכות נטרתי לאימי על האבל העלוב שלה. לא היה במה להתהדר אף פעם. זה כאילו שמקרר האבל שלנו היה ריק מתבשילים. לא היה מה להפשיר, לחמם, להגיש לדרמות הנעורים שלי. אם הלכנו לאזכרות אני לא זוכרת. יום השנה לא היה חג, לא קודש – חול. בצניעות של שגרה. בגילוי אגבי בדיעבד ש"אני אבא היינו בבית הקברות היום". לא קיר זיכרון. לא אלבומים בסלון. די מהר הם הסבו את חדרה של אחותי לחדר העבודה של אבי. שם ישב וכתב את מחקריו מאז. כשיצאה לגמלאות גם אימי הוסיפה שם שולחן משלה עם החשבונות, הסדרים ושיעורי הבית שלה בערבית וביידיש. הם שוהים שם שעות ארוכות ביחד.

מה שתלת? שאלתי את אמא שלי. אולי לוע הארי או אמנון ותמר, את יודעת רותי, מה ששותלים עוד מעט, העונתיים של תחילת הסתיו. ונזכרתי שאחותי מתה בסוכות. ושתיכף סוכות.

אני חושבת שהאחים שלי ואני היינו השתילים שהיא הוציאה מכוסיות השתילה ושתלה באדמה הטובה. וכן, זה היה דחוף כבר ביום הרביעי או החמישי של השבעה.

אליק אוסטר

יומן של אֵבֶל (חלק חמישי)

כשצלצל הטלפון, בשעה 10:38 ביום רביעי, בעצם כבר ידעתי.

אני נפרד מאיתן כבר שנה שלמה. שם לעצמי את ההגנות הנדרשות. נמנע מלכתוב ״אני אוהב אותך״ סתם ככה, כי לשנינו ברור ממה אני מפחד. לא חושב, ״למה אתה לא מכיר לי את החברה החדשה שלך, אני צריך להכיר אותה רק בשבעה?״, כי לא חושבים על דברים כאלה. וכשחושבים, מהר חושבים על משהו אחר. מייצר ממים מצחיקים מכל סרטון-לפני-כניסה שאיתן שולח בקבוצה, כדי למנוע ממנו להפוך לסרטון פרידה שיציף את הרשת, רגע אחרי הדפיקה בדלת.

כולנו עשינו את זה, ככה גילינו בשלושת הימים האחרונים, וגם איתן, בעצם. דאג לסגור את כל הקצוות, כל הזמן. לכתוב לכולם, להשאיר זכרונות לכולם, לא להשאיר חשבונות פתוחים. שלח כל סרטון למשפחה במחשבה שהוא אולי האחרון, ולכן הוא גם צוואה לעם. איתן היה יכול להיות מצחיק מאד, אבל גם רציני עד אימה, ותמיד בכנות מוחלטת, בכל תחום.

במסגרת המחשבות-שאסור-לי-לחשוב, במשך כל השנה האחרונה, אמרתי לעצמי, מה זה משנה? כולנו נמות מתישהו. אני אמות, ההורים שלי ימותו, הילדים שלי ימותו. ניסיתי להרגיע את עצמי, גם איתן ימות. מי אמר שעדיף לשאת באורך-רוח עוד חמישים שנה, לפרוש לגמלאות, לגסוס לאט מסרטן או ממחלת כליות? מה רע למות בקרב? מין סוף שיש בו משמעות, אולי. בשביל עוד חמישים-שישים שנה, מקסימום, זה העניין?

בעשר שלושים ושמונה צלצל הטלפון. אני הייתי בגינה ושתלתי תותים. אדם נכנס עם סימונה על האופניים כמה דקות קודם. הם קנו עוגות לראש השנה. בנינו תפריט. היו אמורים להגיע המון אורחים. ניקיתי את היד מהאדמה, הוצאתי את הטלפון מהכיס. הלב שלי נפל: זאת הייתה שיחה מאבא.

אבא שלי לא מתקשר אף פעם. אם כבר יש ממנו שיחה, אז אני מניח שקרתה אחת משתיים: או שהוא התיישב בטעות על הטלפון, או שמישהו מת. (״למה שאני אתקשר אליך אם מישהו מת?״ הוא תהה בפעם הקודמת שהוא התיישב על הטלפון. ״הוא כבר מת, זה לא דחוף.״)

אבל כששמעתי את קולו של אבא שלי כבר ידעתי. הוא היה סדוק. ״אליק, אני לא יודע איך להגיד את זה. איתן נהרג. בוא הביתה.״

״אני בא,״ עניתי. וניתקתי. הלכתי לאדם ואמרתי לו, ״איתן נהרג.״

״מה?״ אדם אמר. ״לא, לא. זה לא יכול להיות. אין סיכוי. לא.״

אבל לי לא היה אפילו רגע של ״לא ייתכן״. זאת השיחה שפחדתי ממנה כבר שנה, והנה היא באה בדלת.

אני מוכרח להגיע הביתה.

אדם לא הסכים שאסע לבד. סיפרנו לילדים, הזעקנו את נעמה, ואדם הסיע אותי מהבית - הביתה.

הרגשתי כמו איש שהתנגש בעוצמה בקיר זכוכית גדול וניפץ אותו. זה כאב בכל מקום בגוף. זה היה הלם. ואחרי שישכך קצת ההלם אגלה איך המון רסיסים ננעצו בי. אין שום תנוחה שמקלה על הכאב. זה כאב בגוף אבל הוא לא מגיע מהגוף ולא הגוף ישכך אותו.

ותוך כדי הנסיעה, עוד בטרם הגענו לבית וראינו את המבשרים במדים, התבהר לי מתוך הכאב הזה איזה שטויות דיברתי: איזה דבר חשוב זה, לחיות. כמה יקרים החיים. ואיתן ידע את מה שאני לא הבנתי: הוא היה מוקף בכל כך הרבה מוות בשנה האחרונה, והוא היה נחוש לאפשר לנו לחיות.

היו לו המון תוכניות לעתיד, חוץ מלהיקבר בהר הרצל. הוא היה יכול להיות מפ מצוין, פיזיקאי, הייטקיסט, מחנך, לוחם יממ, מדריך גלישה. מנהל הבידור בקלאב מד אשכרה הציע לו תפקיד אקרובטיקה בברזיל. הוא היה יכול להיקבר בהר הרצל אחרי שתי כהונות כראש ממשלה, אולי גם נשיא, ואחר כך, רק אחרי שיסיים לכתוב את ספר הזכרונות שלו ואת המחקר על לוחמת החי״ר בויאטנאם, להיקבר בהר הרצל, בחלקת גדולי האומה. הוא היה איש שפשוט רצית לידך בכל פעם שדברים עמדו להשתבש. אם אחותו הקטנה איחרה לחזור הביתה, הוא היה מתקשר אליה עם קול בס רועם: ״תמר, מה זה, עם מי את נמצאת? שימי אותי על ספיקר!״. בשבילי הוא תמיד היה ילד בן שבע, ששונא-שונא-שונא להפסיד בספיד.

והוא רצה לחיות. ואם הוא היה חי, הוא בוודאות היה עושה את זה הרבה יותר טוב מכולנו. החסרון הזה של החיים כואב בצורה בלתי מתקבלת על הדעת. מפתיעה ממש.

לכו לחבק את הילדים שלכם. לכו לרקוד. לכו לאכול משהו טעים. החיים הם דבר נהדר. איתן אולי גם היה ממליץ שתקחו על עצמכם משימה שהיא גדולה מהחיים האלה, בדיוק בשביל המקרים האלה. שתהיו חלק ממשהו גדול.

אבל אני לא איתן. ולכן אני לא אשתף שוב את סרטון הגבורה שהוא שלח לנו כמה שעות לפני שנכנס בפעם האחרונה ללבנון (מי פותח סרטון בווצאפ משפחתי במילים ״יש להחזיר את תושבי הצפון הביתה״? מה קרה ל״אליק, אתה שמן מעצבן״?), אלא סתם סרטון שלו רוקד ריקוד מביך לצלילי ״נסיך מצרים״. ואיכשהו גם כשהוא עושה את זה, הוא עושה את זה הכי טוב שאפשר.

Who knows what miracles you can achieve?

When you believe, somehow you will.

You will when you believe.

כִּי חָצוּי הָעוֹלָם, כִּי הוּא שְׁנַיִם

וּכְפוּלָה הִיא הֶמְיַת מִסְפְּדוֹ

כִּי אֵין בַּיִת בְּלִי מֵת עַל כַּפַּיִם

וְאֵין מֵת שֶׁיִּשְׁכַּח אֶת בֵּיתוֹ.

וּבְלִי קֵץ, אֶל עָרֵי נְכָאֵינוּ

יוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וָתֵל נִבָּטִים:

נִפְלָאִים, נִפְלָאִים הֵם חַיֵּינוּ

הַמְּלֵאִים מַחְשָׁבוֹת שֶׁל מֵתִים.

(אלתרמן)