כָּל זְמַן שֶׁאֲפִלּוּ דָּג אֶחָד נִשְׁחָט תָּבוֹא עַל הַכֹּל כְּלָיָה

כָּל זְמַן שֶׁאֲפִלּוּ דָּג אֶחָד נִשְׁחָט | אורציון ברתנא
 
"וְשַׁבֵּחַ אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר הֵמָּה
חיים עֲדֶנָה. וטוב משניהם את אשר עֲדֶן לא היה"
(קהלת ד, ב–ג)

זֶה חַיָּב לִהְיוֹת בַּלַּיְלָה כָּל זְמַן שֶׁהַכַּדּוּר הָאָרוּר הַזֶּה מִסְתּוֹבֵב
וְהַקַּו שֶׁל הַדִּמְדּוּמִים בָּא וְהוֹלֵךְ
וְעוֹבֵר לִי לְפָחוֹת כָּל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת בַּלֵּב,
כְּאִלּוּ כַּדּוּר פּוֹעֵם נוֹרֶה בַּחֲשֵׁכָה וּמוּאָר וְכָבֶה סֵרוּגִין
וְאוֹמֵר לְעַצְמוֹ שֶׁזֹּאת בְּרָכָה וְיוֹדֵעַ לְעַצְמוֹ שֶׁזֹּאת קְלָלָה.
יָבוֹאוּ רוֹפְאֵי הָעֲצַבִּים וְיַסְבִּירוּ בִּתְרוּפוֹת וְהַמְנַתְּחִים יְנַתְּחוּ
וְהַתּוֹקְעִים יִתְקְעוּ לַשָּׁוְא בַּחֲצוֹצְרוֹת.
לַשָּׁוְא.
הֵם לֹא יִמְתְּחוּ אֶת הַצַּר וְהוֹלֵךְ.
וְעוֹבֶרֶת בִּי רוּחַ כְּמוֹ בָּאָה לִמְחוֹת כְּאֵב, וְאֵינָהּ מְיַבֶּשֶׁת אֲפִלּוּ דִּמְעָה
כִּי כָּל זְמַן שֶׁאֲפִלּוּ דָּג אֶחָד נִשְׁחָט תָּבוֹא עַל הַכֹּל כְּלָיָה.
לָכֵן, אַנִּיחַ בַּצַּד אֶת הַכֶּלֶב הַקָּטָן שֶׁיָּשַׁב אֶצְלִי בַּחֵיק,
אַחְזִיר לוֹ אֶת הַלְּקִיקָה,
וְאֶתְלַבֵּשׁ וְאֶסְתָּרֵק, וְאֵצֵא לַדֶּרֶךְ הָרָאשִׁית,
וְאֶעֱצֹר מַשָּׂאִית הַמּוֹלִיכָה חֲזִירִים מִן הַחַוָּה.
וְאֶעֱלֶה לָשֶׁבֶת לְיַד הַנֶּהָגִים.
וְאֶסַּע אִתָּם לְאֹרֶךְ כָּל הַדֶּרֶךְ וְהַרְבֵּה הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לְסוֹפָהּ.
וְאֹמַר לָהֶם לַיְלָה וַאֲדַבֵּר אִתָּם לַיְלָה
לְאֹרֶךְ כָּל הַדֶּרֶךְ וְהַרְבֵּה מֵעֵבֶר לְסוֹפָהּ.
וְהָעֵצִים הַנִּמְלָטִים מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַדֶּרֶךְ קוֹרְעִים עָלִים בְּאֶצְבָּעוֹת שֶׁל יְלָדִים.
וּמִסָּבִיב הַכֹּל אִמָּא אֶבֶן אַבָּא חֲשֵׁכָה.
וְהֵם אֵינָם רוֹצִים לָדַעַת. וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים.
 

(מתוך אחרי הגשם - שירים חדשים ומבחר שירים, קשב לשירה, 2005)
 
רציתי לכתוב מילים הנוגעות לשיר הזה מאת אורציון ברתנא, אלא שבכל פעם שאני קורא אותו אני משתנק ובוכה. מבחינתי – ומה יותר מהאישי בעולם המתכלה הזה – מדובר בטקסט בלתי נסבל מצד אחד ולא ייאמן מהצד האחר. ובעיקר, הוא נוגע לי במקום הכי עמוק והכי כואב: שואת בעלי החיים, שאין לה התחלה וסופה עדיין לא נראה באופק. ובכל סיבוב הלוקח שנה בדיוק, ערב חג החירות, אני מסרב לחגוג את הזיוף הגדול, את האבסורד האכזרי שממשיך, כמו גלגל מים, להצדיק את עצמו, חירות לבני אדם בעוד על השולחן שוכבות גופות של בעלי חיים מעונים, משועבדים, חסרי קול ומשמעות. 

נדמה שברתנא נוגע במקום האיזוטרי ביותר מצד אחד, ומצד שני הקיצוני ביותר שיש להפסקת שואת בעל החיים להציע לאנושות: גאולה. גאולה שלמה ומושלמת מ"הַצַּר וְהוֹלֵךְ" מהכליה. הוא מרמז על האפשרות לתחיית המתים ולהפסקת הסבל, לא פחות. המשורר מבקש להסיט את המבט מהניסיונות המדעיים להארכת החיים והבריאות אל המקום האפל והקשה ביותר של הסבל, שהוא גם המקום היפה והמאיר ביותר לגדולת האדם: החמלה כלפי החלשים ביותר – בעלי החיים.

הבחירה בדג מעניינת במיוחד, דווקא כי אינו נחשב "בשר" בעיני היהודים, כי אינו משמיע קול ואינו צורח את סבלו כשאר בעלי החיים הנשחטים. טריליון דגים מושמדים מדי שנה בעולם (לא כולל מאות מליוני בעלי החיים הימיים האחרים, כרישים ולווייתנים, דולפינים וצבי ים, השמדה מוחלטת למקום שאיננו מכירים ואיננו מבינים – האוקיינוס). רובם ככולם לא נשחטים דווקא, אלא נחנקים אל מותם האכזרי, לאט לאט, לעיתים במשך ימים. חלקם לא מספיקים לנפוח את נשמתם לפני שמעיהם נשפכים. למעשה, אסונם של הדגים הוא השואה השקטה ביותר שידעה האנושות והיא מהדהדת רק בשיר כגון זה. ועל כך גדולתו.

אני כותב וחושב ותוהה – מה יועיל עוד טקסט כגון זה? האם דג אחד פחות ייחנק אל מותו בערב חג החירות? האם אי-הצעקה תצליח לחדור את המעטה האטום של התבונה? האם הטיעון היהודי השגור כל כך, "אלוהים נתן רשות", יעלה שוב בליבם של הקוראים? האם יבין הקורא שהחזירים הלא כשרים בעליל, שמובלים אל מותם במשאית השיר, הם בעצם העגלים, התרנגולות, הפרות, הם הכלבים, החתולים, הציפורים, הם אני ואתה ואתם וכולנו? דעתו של ברתנא ברורה: "וְהֵם אֵינָם רוֹצִים לָדַעַת. וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים", אף שהם הנהגים של משאית המוות – אז קל וחומר האדם מן היישוב הקונה קציצת בשר בסופר הקרוב לביתו.

ודעתי? איני יודע, למען האמת.