אֶת הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ עֲדַיִן לֹא הוֹרְסִים

עולה ויורד | נוית בראל
 

אַתָּה רוֹאֶה אֶת מָה שֶׁאֲנִי רוֹאָה? אֲנָשִׁים
מְמַהֲרִים אֶל מְקוֹמוֹת אֲחֵרִים, רוּחַ פְּרָצִים בַּחַלּוֹנוֹת
בָּתִּים רְחוֹקִים, אֶת הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ עֲדַיִן לֹא הוֹרְסִים,
אֲנַחְנוּ מְשַׁלְּמִים וְחַיִּים, מִתְיַחֲסִים בַּכָּבוֹד לָאַזְהָרוֹת:
לִהְיוֹת מְסֻגָּלִים. לְכַסּוֹת. לֹא לְהִתְקָרֵב. 
אִם הָיִינוּ חַיִּים בְּרוֹמָא בַּזְּמַן הַמִּשְׂחָקִים, לֹא הָיִינוּ
מִתְקָרְבִים לַזִּירָה. הָיִינוּ יוֹשְׁבִים בֶּחָצֵר לַיָּד
הַנָּשִׁים וּמַחְכִּים שֶׁמִּישֶׁהוּ יִצְחַק. זֶה הָיִיתָ אַתָּה.
 

השיר "עולה ויורד" של המשוררת נוית בראל מסתיים במשפט: "ומחכים שמישהו יצחק. זה היית אתה". השורה האחרונה בשיר מתארת את אותה חירות לצחוק. ומהו הצחוק אם לא השחרור האמיתי של נפש האדם, היכולת לראות מצב חיצוני ובאותה מידה להתבונן פנימה ולשמוח, להיות חופשי מאיסורים אישיים וחברתיים, מהתניות ומכאב פיזי ומכאבי לב? הצחוק, שמניע את הגשמי אל הרוחני שבאדם ומסייע לו להתעלות על מצוקות הקיום.

 נדמה כי בתקופה זו שבה אנו חיים כעת, אנחנו מכסים את פנינו כמו בשיר, מסתירים את החיוך והצחוק אינו נגלה כבר, אנו למעשה שומרים על אותו ביטוי מכובס "ריחוק חברתי". ובמילים פשוטות יותר – עוברים מדרכה. מכאן נוצר סוג של הזרה, האם אנחנו יכולים לתאר ולדמיין לעצמנו את אותם פנים שמאחורי המסכה? האם הן בוכות או צוחקות, שמחות או עצובות, האם המוכר הפך לבלתי מוכר או שאנחנו עדיין זוכרים אותו?

השיר מבקש לעצמו, לעצמנו או לאחרים את החירות לצחוק, להשתחרר מעול. אם כך, האם הצחוק הוא "מבעד למסכה", האם אי-היכולת לראות פנים או הבעות והדברים שאנחנו מורגלים לראות ועתה נמנעים מאיתנו יחזיר לדברים את חיותם, או ימית אותם לבלי שוב, ומהו צחוק מפולטר לעומת צחוק אמיתי ומשוחרר? 

השיר של נוית בראל נקרא "עולה ויורד". נזכרתי בשני סיפורים מקראיים, חלום יעקב, שבו המלאכים עולים ויורדים בסולם, מעין משל חיי האדם כאנך והיכולת להגיע לגובה רוחני לעומת נפילה נפשית למעמקים. מי שיוצא מביתו וממהר כמו בשיר "למקומות אחרים" ונותן לרוח הפרצים להכות בו חושש ממה שיכול לקרות, הוא הפוחד מאובדן חירותו.

ובנוסף אליו, סיפור יוסף המסמל כולו עלייה וירידה. עולה קרנו של יוסף בעיני אביו, מורד לבור על ידי אחיו, עולה מהבור, יורד למצרים, עולה להיות ראש ביתו של פוטיפר, יורד לכלא בגלל עלילת שקר, עולה לבית פרעה כפותר חלומות, מת ומורד לקבר, ולבסוף עצמותיו עולות לארץ. הרי שני אלה הם סיפורים מקראיים המתארים שינוי ואופטימיות. זוהי יכולת הגבורה הפנימית. החופש של היחיד ושל הזוג. ומהן אותן עלייה וירידה בשיר? הבית שעודנו עומד על תילו או החיים שעדיין ממשיכים למרות אותן ירידות – תשלומים, אזהרות, התכסות, התרחקות. החופש לבחור בחיים פשוטים יותר, לחיות בסוג של צניעות – עלייה, לעומת סוג של משטור שיש לציית לו – ירידה. אדם יכול להיות בן חירות להתבונן ולהבין סיטואציה בראייה מפוכחת, להמתין ולבחור באותו חופש פנימי ורוחני במקום לתפוס את החיים ככלא של איסורים, חשבונות, חובות. זהו הצחוק שמלווה את השיר לכל אורכו. הצחוק העולה ויורד, האופטימי והפסימי, הדרך להתמודדות. היכולת "להיות מסוגל" לחיות תחת אותן מהמורות שהחיים מזמנים לנו או אותן עליות וירידות והאפשרות שניתנת בנפשנו לשרוד אותן.

הבחירה כאן היא גם החירות להימלט ממופעים אכזריים. לא להיות שותף להם, בהשאלה כמובן. מהם אותם משחקי הזירה אם לא בידור להמונים, ריאליטי, שעשועונים זולים ואלימים פיזית ומטאפיזית, שבהם האחד משוסה בשני או הקבוצה כנגד האחד והעם צופה באימה ובתשוקה, אותו עדר צמא דם השואב הנאה מסבלו של האחר?

באותה זירה שהיא בבחינת קטליזטור לאגרסיות השיר שואל אם ניתן להימנע מכך. אם היא והוא – אותם "אתה ואני", היחידה הבסיסית של אהבה ואמונה שמנסים לצלוח ולשרוד יחד את אותם איסורים ואותם חיים וכאבים, ואת אותם סבלי היום-יום, ואת כל מה שיכול להערים בחיינו קושי – ואולי אפילו זעם ושנאה כבושה או אובדן הדרך וייאוש – האם ניתן להתעלות מעל כך, האם אפשר להמשיך? האם הם כיחידים או כזוג יכולים לקחת לעצמם את החירות לשבת בצד, להיות "בין הנשים" משכינות השלום? לשבת בבחינת לא להיות דומם פסיבי, אלא להילחם באמצעות היכולת להתבונן מהצד ולצחוק? אני נוטה לחשוב שלמרות שהמשוררת נותנת את תפקיד הצוחק ראשון לבן זוגה בהיותה חלק בלתי נפרד ממנו, הצחוק הראשוני שלו, החירות הזו תדביק גם אותה ואת השאר.