יַד אָבִיב בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה

עץ אגס | רחל המשוררת (בלובשטיין)
 

יַד אָבִיב בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה… אָדָם מֵקִיץ מִשֵּׁנָה
וְרוֹאֶה: מוּל חַלּוֹנוֹ
עֵץ אַגָּס מְלַבְלֵב.
וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵּב
הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ.

הֵן תָּבִין: לֹא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵּשׁ
עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ
בִּנְשִׁיבַת הַסְּתָו הָאַכְזָר –
אִם אָבִיב מְפַיְּסוֹ וּמַגִּישׁ לוֹ, חַיֵּךְ וְהַגֵּשׁ
זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלּוֹנוֹ מַמָּשׁ!

(ירושלים תרפ"ה, 1925)

אני לא זוכרת מתי בדיוק נתקלתי בשיר הזה, אבל אני זוכרת שהייתי נערה צעירה למדי, והשורה בדבר ההר הזה, שרובץ על הלב, נגעה בי באופן עמוק – נדמה לי שהיא נגעה בדיוק בהר הזה שהיה לי על הלב באותו הזמן, ובאפשרות שיום אחד, מול עץ אגס מלבלב, הוא יתפורר וייעלם. פתאום לא רק שהיה לדבר שם, אלא שגם הייתה לו תקווה: יום אחד הוא יעבור. מתי? באביב. מה יהיה באביב? יהיה יופי כזה, מופלא ופשוט ונהדר כל כך, עד שהכאב לא יוכל לעמוד מולו, עד שהלב ישתחרר מכבליו. הכובד הזה ייעלם כלא היה. הגילוי הזה היה חד ומופלא. באמת, יום אחד זה יעבור לי? 
 

מגיע ודוחף לנו מול הפנים את זר הפרחים הענקי שלו. עץ אגס, צילום: envato elements

זה מעניין לחזור אל השיר הזה בערך 15 שנים אחר כך, כשאני כבר לא נערה. ומה השתנה בעצם? כדור הארץ הסתובב, אני קצת התבגרתי – ראיתי כבר כמה אביבים וסתווים. הרים צמחו על החזה שלי והתפוררו, ואז צמחו שוב, ושוב התפוררו. לפעמים יש בזה משהו מרגיז, בהסתובבות הזו של הכדור, בחלוף הזמן – הזמן באמת מעביר הכול, כנראה. האביב מגיע תמיד, ואפילו באופן שהוא כמעט גס רוח – הוא מגיע ודוחף לנו מול הפנים את זר הפרחים הענקי שלו, ומסרב להיות, למען השם, קצת אמפתי, מסרב להשתתף בכאב שלנו, לומר, "אני מבין איך אתם מרגישים", או, "זה בסדר להרגיש ככה". במקום הוא אומר, "יאללה, חאלאס!" ומושך לנו את השמיכה ומוציא אותנו מהמיטה ומעמיד אותנו על הרגליים, אומר: "תראו את הלבלוב, תריחו את הפרחים שלי!" ופתאום, שנים אחרי שקראתי את השיר המנחם הזה, הדבר הזה נראה לי כמו חוצפה. האביב מגיע, כמו בן זוג מחושב אחרי ריב מכאיב, עם זר פרחים (ענקי!) ומבקש להתפייס – והנה, אנחנו סולחים, ואז שוב מגיע הסתיו האכזר, ואנחנו שוב נפגעים ממנו, ולא לומדים דבר. והאביב שוב מגיש לנו זר פרחים, ושוב אנחנו סולחים.
וההר על הלב. כשהייתי נערה באמת האמנתי שיבוא יום שההר על הלב יתפורר – ואיננו. שיום אחד ההר באמת ייעלם וזהו. רחל לא ממשיכה לספר שההר גם יחזור, שהדבר הזה, בחזה, שהוא לא כאב ולא לחץ, לא דמעות ולא כעס – הדבר הזה שהוא פשוט הר – עוד ישוב להיערם. ומתחשק לי לומר, אז מה הטעם בכלל? מה הטעם בעץ האגס המלבלב, בהרחבת הלב, ביופי – אם ההר תמיד יחזור? מה הטעם באביב?
אלא שיש טעם באביב. כי בלי האביב, בלי חילופי העונות, בלי האפשרות לחוג, לחזור שוב ושוב לאותה הנקודה – ההרים היו גבהים עד אין קץ, מגיעים עד לגרון, פורצים ומזדקרים מאיתנו בכאב בלי שליטה. ונדמה לי שהשיר הזה טומן בחובו לא את ההבטחה שהזמן יירפא את הכול. נדמה לי שהשיר מציע שהיופי ירפא – גם אם לא את הכול – ועם הזמן תמיד יבוא גם יופי. ועץ האגס, ובכן, לא חייב להיות עץ אגס. הוא יכול להיות, למשל, שיר. הנה, השיר הזה, למשל. אם נחכה מספיק זמן, יגיעו הדברים היפים, ויפוררו אפילו הרים.