המאבק על חירות הנפש: ליל סדר באושוויץ

אסתר פרבשטין

18.02.21

כיצד ניתן לבטא את מילות ההגדה שנגדו את המציאות שבה חי סיני אדלר, ומה הטעם לחגוג חג חירות במצב של עבדות טוטלית? אסתר פרבשטין כותבת על ליל הסדר הראשון באושוויץ של אדלר, הפסח הראשון אחרי שנותר לבדו בעולם

רבים מניצולי השואה תיארו את קורותיהם דרך ציוני דרך בלוח היהודי, ובעיקר סביב חג הפסח: הביטויים "אחרי פסח" ו"לפני פסח" הם מוטיבים חוזרים בספרות הזיכרונות של שורדים מכל המגזרים. כיצד ידעו יהודים במחנות הריכוז מה הוא התאריך היהודי? הרי נושלו מכל רכושם בכניסה אליו. ניצולים רבים ענו על כך בפשטות: "לא יודעים איך, אבל ידענו". והיו שהשיבו: "מגורשים שהגיעו מקרוב עדכנו אותנו", או: "השגנו לוח מ'קומנדו קנדה' תמורת פת לחם".

לעיתים נדירות היו מי שידעו את סוד הלוח היהודי והכינו במחנות הריכוז לוח מעודכן. המאבק על הזמן היהודי לא היה רק מאבק בהווה שחור ושוחק ובשעבוד, הכרוך באיבוד ממד הזמן, שהיה חלק מזממם של הנאצים;[1] ציון הזמן היהודי היה גם דרך להתריס נגד דיכוי הרוח היהודית. ציון החג והשבת רק בזיכרון היה בבחינת פינה של קודש ושפיות בתוך חיי החולין, עוגן של זהות, משמעות ותקווה.[2]

זכירת חג הפסח על ריבוי מצוותיו עוררה רגשות שונים. לא ניתן היה לחוג אותו על ריבוי מצוותיו, ואף התורה פטרה מחיובים אלו במצב של פיקוח נפש, אך היו שאגרו במאמץ עליון תפוחי אדמה כדי להימנע מאכילת חמץ, לפחות ביום הראשון. בפרפראזה על הפתגם המסורתי, אפשר לומר על תופעות כגון אלו: "יותר משעשו ישראל למען הפסח, עשה הפסח למענם". ליל הסדר הוזכר ברגשות מעורבים. ההבטחה לגאולה - "בכל דור עומדים עלינו לכלותנו... והקב"ה מצילנו מידם", "לשנה הבאה בני חורין" - הדהדה מבין דפי ההגדה, אך זיכרון הסדר בבית, הגעגועים למשפחה ומרורי החיים צרבו את ליבם.

תיאורים אלו מעוררים תמיהה לגבי משמעותו של ערב זה: כיצד ניתן לבטא את מילות ההגדה שנגדו ניגוד מוחלט את המציאות שבה חיו? מה הטעם לחגוג חג חירות במצב של עבדות טוטלית? איזו משמעות מצאו בליל שימורים זה, אשר עניינו העיקרי הוא להעמיק את תחושת החירות של הפרט ושל העם?

הכול ביטאו בזיכרונותיהם את התחושה כי עבדותם גרועה הייתה מעבדות מצרים, שכן ניטלו מהם כל מאפייניו של "בן חורין". הם נהפכו לכוח עבודה זול וארעי, נטול שם וכתובת, המסומן במספרים בלבד, שמצבו הפיזי מאיים על זהותו ועל צלם האנוש שלו. הלזה יקרא "יום חירותנו"?

סדר בהליכה

סיני אדלר היה כבן 16, שריד מקהילת פראג, שעבר את המסע הקשה טרזינשטט-אושוויץ-מטהאוזן-גונסקירכן. עדותו עמדה לנגד עיניי כאשר שמעתי לפני חודשים אחדים על פטירתו, ונזכרתי בנער הצעיר ששאלת החירות הטרידה אותו בזמן אמת, בעודו באושוויץ. היה זה בשנת תש"ד, השנה הראשונה שבה היה לבדו בפסח. הוריו נשלחו למוות לאחר ששהו עימו חודשים אחדים במחנה המשפחות באושוויץ.

סיני ידע את מועד ליל הסדר, ולאחר מפקד הערב, בזמן הקצר שבו הורשו להסתובב ברחבה שלפני הצריפים, פנה לאחד הנערים שהכיר והציע לו לציין את ליל החג. "אמנם אין לנו מצות ולא יין לארבע כוסות, וגם לא מרור לאכילה", אמר, "אולם דבר אחד נוכל לעשות, לספר את ההגדה". בלא שהיו בידיהם ספרי הגדה, אמרו זה לזה קטעים שזכרו בעל פה. מכיוון שלא הורשו לשבת, קיימו את מצוות סיפור יציאת מצרים בדרך יוצאת דופן ביותר - בהליכה: "כך, בצעידה הלוך ושוב ברחבה שלפני הצריף, קיימנו את המצווה. התחלנו ב'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים'. לנו - גם לחם כזה אין. גם השאלות של 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות' נאמרו בפינו בכוונה מיוחדת. האם ניתן היה לומר 'הלילה הזה כולו מצה'? הרי לא היו לנו לא מצה ולא חמץ! ועל כולם, 'הלילה הזה כולנו מסובין', האומנם?". אולם השאלה הקשה ביותר הייתה: "'עבדים היינו לפרעה במצרים', האם עבדים רק היינו? האם היום אנחנו בני חורין? נראה היה לנו שהשעבוד שלנו גרוע בהרבה מזה של אבותינו. ובכל זאת אמרנו 'ויוציאנו ה' אלקינו משם'". ובנקודה זו נעצרו. כיצד יוכלו לומר דברים הסותרים את המציאות. היש עבדות קשה משלהם?

סיני השיב לעצמו ולחברו מענה שחישל אותם - בני חורין אנו משום שחירות הנפש טבועה בנו מאז נעשינו לעם, ביציאת מצרים ובסיני. לאחר שקיבלנו את יסודות הבחירה על פי תורת ישראל וערכיו, שוב לא יוכלו לשעבד את רוחנו. סיני מספר כי הוא וחברו אמרו זה לזה: "גם היום אנחנו בני חורין, בעצם העובדה שאנו עורכים היום סדר בזיכרון".

החירות של סיני וחבריו נבעה מתוך קול פנימי, שהעניק כוח להתעלם מהמציאות הפיזית וגבר עליה. ואכן, הנער הצעיר כיוון למשמעות האוניברסלית והעמוקה של חירות הרוח, שאינה תלויה במעגל החיצוני ובנסיבות המשתנות, ואין בידי בן אנוש ליטול אותה מן האדם שערכיו נטועים עמוק בליבו.

חירות כזו אינה רק חופש במובן הפיזי, והיא כרוכה בנטילת מחויבות: חירות-בחירה-מחויבות הם אפוא שלושה פנים של אותו מצב. ויקטור פרנקל, שהרבה לעסוק בשאלה זו בעודו באושוויץ, כתב: "נסיון חיי המחנה מורה לנו, כי יש בידי האדם חופש בחירת פעולה... אדם מסוגל לשמור על שארית של חרות רוחנית, של עצמאות המחשבה, אף בתנאים נוראים אלה של עקה נפשית ורוחנית. אנחנו שחיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף כדי לעודד את רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים, אך די בהם להוכיח כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחרויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו. ותמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום יום. שעה שעה... הכרעות שקבעו אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם יישותך... שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חרותך ועל הדרת כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי".[3]

הבחירה במשמעות היא שאפשרה גם להטמיע פרשנות אישית בפסוקים הישנים ולמצוא בהם רלוונטיות לנסיבות הזמן. כל סדר, ואפילו הסמלי ביותר, הסתיים במילות התפילה והתקווה "לשנה הבאה בירושלים". אולי אלה הן המילים שייצרו את הדמעות המלוחות ביותר באותם "סדרים".

יוטיוב

קיומו של "סדר" בכל מתכונת שהיא בתקופת השואה, ממזרח אירופה ועד מערבה, הוא עדות נאמנה ליכולתו של האדם להשתחרר מכבלים חיצוניים ולחיות על פי אמונתו ועל פי ערכיו, ועל כך נתקנה גם ברכת השחר הייחודית "שלא עשני עבד". הרב אפרים אושרי מקובנה תיאר את הקושי לומר ברכה זו כשהיה אסיר עבודת הכפייה בשדה התעופה של קובנה באלקסוט. משנשאל הרב אם יאה לומר ברכה זו כשאי-אפשר להתכוון אליה, השיב תשובה דומה לתשובתו של סיני אדלר: "עיקר ברכה זאת נתקנה לא על עבדות הגוף, אלא על עבדות הנפש. יהודי... מברך את הברכה הזאת אפילו כשהוא נתון במצור ובשבי". [4]

[1] "הקריטריון הבסיסי המבדיל בין אדם חופשי לעבד הוא האופן בו מתייחס כל אחד מהם לזמן ולחוויית הזמן. החרות זהה עם תודעת זמן עשירה, מגוונת ויצירתית. השעבוד זהה לתחושה ולקבלה סבילה של זרם זמן ריקני ופורמאלי". הרב יוסף דב סולוביציק, על פי יפה אליאך, "שמירת המסורת היהודית בקרב האסירים היהודיים במחנות הריכוז", עמ' 157-156.

[2] ראו: לוחות שנה במחנה

[3] פרנקל, האדם מחפש משמעות, עמ' 85-86.

[4] הרב אפרים אשרי, שו"ת ממעמקים, חלק ג' סעיף נ"ו.