אל חי יפתח (מתוך תיקון הגשם)

כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים.  צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים.

הנופים הארצישראלים ניבטים מבין פסוקי התהלים. זו "הארץ החמה היפה" שתושביה, בני אנוש כבעלי חיים, מצויים בחיפוש מתמיד אחר מקורות מים. ערגת האיל לזרימת השיטפון באפיקים הצחיחים היא דימוי מיוסר וסוער המבקש לבטא את ערגת הנפש הצמאה לקרבת אלהים. ערגה היא געגוע עז ומלא רוך בו זמנית; תשוקה נובעת מתוך חידלון, התרפקות מתעלפת.

המפרשים שואלים על הצרימה שניתן לשמוע בצירוף המילים "כאיל תערג". האיל הוא זכר, והפעולה "תערג" היא בנקבה. רש"י מציע כי מדובר בערגות שונות, האיל עורג למים, והאילת עורגת לחילוץ הוולד מתוך מצוקת רחמה הצר, כפי שמתואר באגדה התלמודית (בבא בתרא ט"ז, ב').

יתכן ופירושו של רש"י נסמך גם על מדרש תהלים: "כאילת אינו אומר, אלא כאיל. זכר ולא נקבה. מה האילת הזאת כשיושבת על המשבר היא מצטערת ועורגת להקב"ה, והוא עונה לה [...]" (מדרש תהלים מ"ב).

אם כך, מתקיים כאן שילוב בין איכות נקבית לאיכות זכרית. האילת, הנקבה, בחבלי לידתה עורגת מלמטה, והאל הוא האיל הזכרי העונה לה בערגתו מלמעלה.

המלה אֱיָל בעברית משמעה כח. ומדרש תהלים משחק עם משמעות זו ומבקש להשיק בין ערגת האיל שבמזמור מ"ב לפסוק אחר מספר תהלים המבטא גם הוא כמיהה לקרבת אלהים: "וְאַתָּה ה'  אַל תִּרְחָק, אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה". פסוק זה נמצא במזמור כ"ב הפותח במילים - "לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד". כשמשיקים בין הפסוקים יוצא שהאילה היא הנזקקת ואילו האיל הוא מקור הכח.

את שלל המדרשים העוסקים בערגת האיל או האילה מפתח ספר הזוהר לכדי תמונה מיתית עזה ומורכבת העוסקת בגעגוע העמוק והקמאי לגאולה. זו, תלויה הן בזכרי והן בנקבי שבאלוהות, כשאת הנקבי, היא השכינה, מייצגת אילת-השחר היוצאת למסע של חיפוש מזור לרעב ולצמא בעולם:

"מַהִי אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר? אֶלָּא זוֹהִי חַיָּה אַחַת רַחֲמָנִית שֶׁאֵין בְּכָל חַיּוֹת הָעוֹלָם רַחֲמָנִית כְּמוֹתָהּ. מִשּׁוּם שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁדְּחוּקָה לָהּ הַשָּׁעָה וּצְרִיכָה לְמָזוֹן לָהּ וּלְכָל הַחַיּוֹת, הִיא הוֹלֶכֶת לְמֵרָחוֹק לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה, וּמְבִיאָה וּמוֹבִילָה מָזוֹן [...]

וּבְשָׁעָה שֶׁהָעוֹלָם צָרִיךְ לְמָטָר, מִתְאַסְּפוֹת אֶצְלָהּ כָּל שְׁאָר הַחַיּוֹת, וְהִיא עוֹלָה לְרֹאשׁ הַר גָּבוֹהַּ, וּמַכְנִיסָה רֹאשָׁהּ בֵּין בִּרְכֶּיהָ, וּבוֹכָה בְּכִיָּה אַחַר בְּכִיָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ קוֹלָהּ וּמִתְמַלֵּא רַחֲמִים וְחָס עַל הָעוֹלָם". (זהר ח"ג, פנחס רמ"ט)

במסע הזוהרי תכנס האילה במסתרי הר החושך, תעפיל אל הר של אור, תפגוש נחשים הנלחמים זה בזה, ותימלט מפני רדיפתן של שאר החיות. המסע יעביר אותה אף בין הנקבי לזכרי; כשהיא רחמנית היא אילה, וכשהיא צריכה להתגבר כגיבור היא נעשית לאיל. בקצה דרכה המפותלת, בזמן הנרמז כעלות השחר וגם כעת הגאולה, היא מתקשה ללדת. לקולות צעקתה-שירתה שולח הקב"ה נחש נוסף, המכיש אותה פעמיים. בפעם הראשונה היא שותתת דם, ובשנייה היא נובעת מים, אז מגיעות החיות לשתות, רחמה נפתח והיא יולדת.

ערגת האיל-אילה היא מסע על הקו הלימינאלי שבין חסרון והזנה, שותפות ונרדפות, לידה וסף-מוות, מים ודם. פסוקי הערגה הללו מכוננים תודעה שבה משתרגים זה בזה אין-אונים ואון: הם מדלגים בקפיצת אמונה ממרחבי היובש, האימה והבדידות אל בקשת קרבה אינטימית עם האלוהות. זו קפיצה המחייבת מגע עם כאב וצמאון הבריאה כולה, ודווקא מתוך כך הרחבת הרחמים והרחם של העולם, כפוטנציאל לידה של צמיחה ותמורות. אילת השחר העורגת היא האילה המשחרת מן הגעגוע אל האינטימיות, כמו בשירה של יונה וולך: "בנקיק נסתר בצוקים/ אילה שותה מים/ מה לי ולה/ אלא צוקי לבי/ אלא מעין חיי/ אלא נסתר/ אילה/ מה לי ולה/ אלא אהבתי".

מילות השיר

מקורות נוספים