(מתוך: ויקיפדיה)
לכרונולוגיה של ההשכלה אין כמעט מקבילה בהיסטוריה: הנאורות הייתה תופעה מובהקת של המאה ה-18, ואילו ההשכלה הגיעה לשיאה במזרח אירופה דווקא במחצית השנייה של המאה ה-19, בעידן הלאומיות והרומנטיקה. מבחינת תולדותיה של תנועת ההשכלה, היא מייצגת תופעה רבת-גוונים ובעלת היבטים שונים. פרויקט ההשכלה נישא על ידי משכילים מתונים ורדיקליים, משוררים רגישים, פובליציסטים זועמים ושנונים, פילוסופים מעמיקים (משה מנדלסון, נחמן קרוכמאל) ומורים אפורים בבתי ספר פרובינציאליים, לוחמים מושבעים בחסידות (יוסף פרל, יצחק ארטר), פילולוגים (שמואל יהודה רפופורט), משכילים-שכנגד אויבי הרציונליזם (שמואל דוד לוצאטו), משכילים בעלי רגישות חברתית מפותחת שנטו לסוציאליזם (יהודה לייב לוין, משה לייב ליליינבלום), דאיסטים (דוד פרידלנדר, לצרוס בנדוד, יהודה לייב מיזס), אנטי קלריקליים (יהודה ליב גורדון, יהושע השל שור), לאומיים (פרץ סמולנסקין, דוד גורדון) ושמרנים מובהקים (רש"י פין, אליעזר צווייפל, קלמן שולמן). אך למרות הדיפרנציאציה הזאת, ניתן להצביע על שורה של גורמים מלכדים, ובכללם: תהליך ההמרה התרבותית שהוביל אל ההשכלה; העמדה החברתית-תרבותית אל מול האליטה הרבנית; המנטליות הביקורתית והליברלית; השותפות ברשתות התקשורת (בעיקר מכתבים וכתבי עת) שכוננו את המרחב הציבורי שבו פעלו המשכילים; ותודעת הרציפות שחיברה בין דורות ומקומות - בין ההשכלה המוקדמת במרכז אירופה מתחילת המאה ה-18 ובין "השכלת ברלין" לקראת סוף המאה ומרכזי המשכילים באימפריה האוסטרית והרוסית במאה ה-19.
ההשכלה לא הייתה מעולם תנועה מגובשת ומאורגנת או מסדר שחבריו התייצבו מאחורי פרוגרמה אחידה והלכו אחר מנהיגות מוסכמת. נכון יותר יהיה לראות את ההשכלה כרפובליקה הספרותית שקישרה את האליטה האינטלקטואלית המודרניסטית של סופרים, משוררים, פובליציסטים, מוציאים לאור, סטודנטים, רופאים ומורים. הללו חברו יחד לפרויקט מודרניות יהודי ייחודי וראו את עצמם אחראים למהלך היסטורי חסר תקדים בעל ממדים אוטופיים וכמו-משיחיים לתיקון עולם: שיקומה של החברה המסורתית לאור ערכי הנאורות; הפצת ידע כללי רחב על עולם הטבע והאדם; חינוכם של הדורות הצעירים לקראת השתלבותם בחיים כאזרחים מועילים ובעלי נגישות לחברה ולתרבות האירופית; חשיפת המרכיבים הנאורים במסורת היהודית; הקניית ערכים של סובלנות, אהבת אדם באשר הוא אדם, השרשת האמונה בכוחו של המין האנושי, ובכללו העם היהודי, לעצב חיים טובים יותר, הגונים, פרודוקטיביים ומוסריים; ובעיקר, הכשרת הלבבות למעבר - שנראה בעיני המשכילים בלתי-נמנע והכרחי כל כך - מ"העולם הישן" ל"עולם החדש". יריביהם מן האליטה הרבנית המסורתית, שנהפכה תוך כדי העימות עם ההשכלה לאורתודוקסיה הדוחה את המודרניזציה על הסף, האשימו אותם בפגיעה באושיות המסורת הדתית ובערעור סמכות הרבנים. נושאי תווית המשכיל שילמו אפוא לא אחת מחיר חברתי כבד של בידוד והוקעה.
ההשכלה היא שהולידה את התודעה העצמית של היהודי המודרני ובישרה מתוך אופטימיות כמו-נבואית את בשורת המפנה ההיסטורי של האנושות (ובראשה אירופה) אל העת החדשה, על כל האתגרים המתחייבים מכך. אומנם תנועת ההשכלה לא הייתה הראשונה שפתחה את תהליכי המודרניזציה, אך היא זו שהייתה הראשונה להציע אידאולוגיה שמצדיקה את המודרניזציה, לגייס דעת קהל שתתמוך בה ולהציע "מפות דרכים" ופרקטיקות למימושה בתחומים רבים של חיי היהודים. במבט היסטורי מהפכת ההשכלה הייתה עניין חסר תקדים; היא עיצבה דפוסים ומגמות רבות בעידן המודרני של ההיסטוריה היהודית שרישומם ניכר בחיי היהודים עד היום. ההשכלה, כיצרנית התרבות היהודית המודרנית, אחראית לשורה של המצאות בעלות משמעות ארוכת טווח. העיתונאי, הסופר, הפובליציסט, מבקר הספרות והמורה הם רק כמה מן הטיפוסים המודרניים שאותם עיצבה ההשכלה. מלבד זאת, היא אחראית לכמה מוצרי תרבות מרכזיים, ובכללם בית הספר היהודי המודרני, ספרי הלימוד, כתב העת, העיתון, הרומן העברי והתחדשות הלשון העברית, וגם להחדרת ערכי הנאורות הכלליים לשיח היהודי, ובכללם סובלנות, חירות ומחשבה תבונית. היא תרמה גם לגילויו המחודש של התנ"ך, להתחדשות הפילוסופיה היהודית ולראשית המחקר המדעי, ההיסטורי והגיאוגרפי. כמה מן החידושים הללו היו רסטורטיביים, כלומר, הם החזירו מוצרי תרבות מוזנחים לאפיק המרכזי של התרבות בת הזמן ונתנו להם לגיטימציה. לדוגמה, החזרת כמה מחיבורי היסוד של הפילוסופיה היהודית הרציונליסטית למדף הספרים, ובראשם "מורה נבוכים" לרמב"ם. מהלך תרבותי זה נשא אופי רנסנסי של תחייה מחדש. ואולם, רוב ההמצאות היו חדשניות ומהפכניות. ההמצאה הראשונה, שהייתה גם בלי ספק תנאי לכל המצאה אחרת, הייתה המצאת המשכיל עצמו - הטיפוס החדש של האינטלקטואל, איש הרוח היהודי המודרני. המשכילים הם שהיו האינטלקטואלים החילונים הראשונים. הם הופיעו בדמותם של הסופר, הרופא, הפילוסוף, הסטודנט, עורך העיתון והמוציא לאור – אנשי רוח, שגם מבלי שיאבדו בהכרח את זיקתם לאמונה, ללימוד התורה ולקיום המצוות, ייצגו כבר טיפוס חדש של אינטלקטואל יהודי. בהיותם נשאים של ידע אוניברסלי על העולם ועל האדם; בנחישותם לטפח את ההגות היהודית הרציונליסטית; בביקורתם על הפגמים בדתיות היהודית ובחברה היהודית ומאבקם בכסילות ובאמונות טפלות; בקריאתם לאמץ זהות המורכבת משילוב של האדם האוניברסלי והיהודי; ובמפעלם להתחדשות התרבות היהודית באמצעות כתבי עת, שירה, ספרות והקמתה של ספרייה יהודית חדשה - בכל זה ניתן לזהות את צמיחתה של האליטה האינטלקטואלית היהודית המודרנית כפי שהיא מוכרת עד ימינו.
