התשמע קולי ההומוריסטי?

                                                                                           רחל בלובשטיין (מתוך: ויקיפדיה)

אנחנו נוטים לדמיין את המשוררים ואת המשוררות האהובים עלינו כדמויות קודרות ומלאות יגון שסוחבות את כל צער העולם על כתפיהן הצנומות ומקוננות בסוף כל יום על מר גורלן על גבי הדף הלבן לאור הנר הגווע. אבל ייתכן שאם רק נציץ אל תוך תיבות הדואר שלהן, נגלה עד כמה רחוק המיתוס מהמציאות. הצצה במכתביה של רחל המשוררת, שלאור סיפור חייה ושיריה קורעי הלב דבקה בה תדמית מלנכולית למדי, חושפת רחל שונה למדי מזו שמצטיירת בשיריה.

ההתכתבות ארוכת השנים עם חברת הנפש שלה שולמית קלוגאי עומדת במרכזו של הפרק החדש של ״על החתום״, הפודקאסט של בית אבי חי שמוציא מהמעטפות מכתבים שכתבו אנשי ונשות רוח מההיסטוריה היהודית והישראלית. בפרק מובאים מכתבים מלאי הומור שכתבה רחל לחברתה הטובה, בצד זיכרונותיה של קלוגאי, שראתה את רחל כאישה חריפה, שופעת קסם וחיות. ״בימי נעוריה, בפולטבה, רחל הייתה כולה שמחת חיים, כולה צחוק ואור״, כתבה קלוגאי בזיכרונותיה. ״אינני יודעת אם כתבה כבר שירים - ברוסית, כמובן - אבל ידעתי שלמדה ציור, התמסרה לו, וראינו בה ציירת עתידה״.

החברות בין השתיים, שנרקמה בימי ילדותן בעיר פולטבה שבאוקראינה, התאפיינה במשחקיות ובסקרנות של שתי הנערות היצירתיות. ״הן שיחקו במשחק נחמד שנקרא שרלוק הולמס: הן ישבו יחד בגן העיר, בחנו את העוברים ושבים והמציאו את הביוגרפיה שלהם. היה ביניהן קשר מאוד עמוק״, סיפר ההיסטוריון מוקי צור בריאיון לליעד מודריק ל״על החתום״. שולמית עצמה נהייתה אף היא לכותבת פורה ולאחת ממקימות הגימנסיה העברית בירושלים ובית הספר הריאלי בחיפה. לאורך השנים החליפו ביניהן שולמית ורחל עשרות רבות של מכתבים, ששמורים כיום בארכיון המדינה, והפכו לתיעוד המקיף ביותר להתכתבויות של רחל.

לפודקאסט "על החתום"

בכמה מהמכתבים הללו אפשר לגלות כיצד נשמעה רחל ״שכולה שמחת חיים וצחוק״, כפי שתיארה אותה חברתה הקרובה. ״הבוקר שלחתי את שרה קרובתי אל אחד המכרים שלי עם שיר היתולי״, רחל כתבה לשולמית. ״שרה שבה וסיפרה כי הוא לא צחק למקרא השיר, ושאל בתימהון: 'אבל מה כוונתה?'. מיד ישבתי לשולחן וכתבתי בחמת רוחי:

'נסיון אחרון / להקדיש שירים / לאדם שטומטם / מרוב כתוֹב מאמרים. / לעתיד לא אחריד את שלוות האיש; / יש עוד רב בלעדיו, / ולו - שִיש!" (שִיש ברוסית הוא כלום). מתחת לשורות הארסיות האלה, היא הוסיפה: "נראה אם גם הפעם לא ירד לעומק כוונתי".

כעבור כמה שנים כתבה רחל שיר משעשע נוסף, אחרי שאיחרה לארוחת ערב שקבעה עם שולמית: "חשך היום. צינה נושבת./ שעה שביעית. / לסעוד ליבה בדד יושבת / השולמית. על השולחן סלדות שתיים" (כלומר, שני סלטים)/ "מראה רגיל / אך היא תעיף בהן עיניים / בלי גיל. / וּשְאלה מרה רועדת / בּפִי שולמית: / "האם לְכָךְ - אמרי, בוגדת - כרתנו ברית?".

החוש הקומי של רחל לא היה שמור רק להתכתבויות עם שולמית, או כפי שכינתה אותה בחיבה במכתביה – ״שו״. לפי ההיסטוריון מוקי צור, כשרחל חלקה דירה ברחובות עם שתי אחיותיה, בת שבע ושושנה, היה ברור לכול מהו תפקידה בכוח. ״הן גרו בדירה עם פסנתר וחילקו את העבודה ביניהן: אחת כותבת כתיבה עצובה, אחת כותבת כתיבה הומוריסטית ואחת מנגנת״, סיפר צור. ״בת שבע ניגנה בפסנתר, שושנה כתבה דברים עצובים, ומי שהייתה ממונה על חוש ההומור הייתה רחל. השלישיה הזאת הקסימה את כל בני רחובות״. לדבריו, ״היא הייתה מתהלכת על פני הארץ חריפה ועוקצנית. הייתה לה כריזמה הומוריסטית״.

שולמית קלוגאי עם מורי הגימנסיה העברית בירושלים (מתוך: ויקיפדיה)

גם כשרחל צברה לעצמה שם של משוררת מוערכת שפרסמה מדי שבועיים שירים עצובים מאין כמותם על גבי דפי עיתון דבר, סברה חברתה הטובה שהעולם צריך להכיר גם את רחל המצחיקה. ״שולמית כתבה לה מכתב שבו היא אמרה לה 'הגיע הזמן שעיתון דבר לא יהיה עיתון משעמם. בואי נכתוב שתינו מדור היתולי״, סיפר צור. ״רחל כתבה לה בחזרה: 'תשמעי, הפרויקט הנהדר - אני לא יכולה להשתתף בו - אבל תדעי לך שכבר ניטשה אמר שאין דבר יותר חשוב מחוש ההומור״.

רוב המכתבים ששולמית השיבה לרחל לא שרדו, אבל כשכתבה עליה בדיעבד, התעקשה שולמית לסדוק את תדמית המשוררת הטרגית. "כולנו מכירים את שירי רחל, שירים ליריים, ספוגי תעוזה וסבל", היא כתבה. "אולם רק מעטים יודעים באיזה חוש מבורך של הומור חוננה המשוררת. כשפגשתיה בארץ, בִּרְחובות, הייתה זו אותה רחל שהכרתי בפולטבה: אותו החיוך שובה לבבות, אותו הצחוק, אותה חדוות החיים. רק נוספו שאיפות חדשות - לעבודה, לחקלאות. והנה רחל בשובה ארצה, אחרי שנות לימודיה בצרפת, אחרי שנות רעב ברוסיה, כבר כרסמה בה המחלה, אבל ההומור והצחוק לא נטשוה. לדמותה הלירית של רחל צריך להוסיף דמות של רחל אחרת, בעלת ההומור הרב, המשתובב, הנוצץ".