אנטולי קפלן: אם אשכחך, רוגצ'וב

הביתה, מתוך סדרת "טוביה החולב" 1957 — 1961 , הדפס אבן, 47×62

"זכור, לאוניד אוסיפוביץ׳, הכול יהמבחלוף ממילא – הכול. ממלכות ומלכים, עושר ומיליוני בני אדם – הכול יימוג. הכול ישתנה. לא אנו, וגם לא נכדינו, לא ניוותר ודבר לא ייוותר מעצמותינו. אבל אם יצירותיך מכילות ולו גרגר של אמנות אמיתית, הן יחיו לנצח."

לב טולסטוי ללאוניד פסטרנק¹

פרולוג

את יצירותיו של אנטולי קפלן הכרתי לראשונה בראשית שנות האלפיים, בדירתו של חבר במגדל דירות בסגנון סובייטי, ברחוב מאליה ברונאיה במוסקבה. על קיר המבואה, ליד המקום שבו חלצנו את נעלינו, הייתה תלויה ליתוגרפיה קטנה במסגרת שחורה פשוטה, ובה נראה גבר קשיש מזוקן לבוש מעיל, ידו האחת מונחת על מקל הליכה והאחרת על כתפו של ילד קטן, שגובהו כמחצית משלו. הזקן הביט למרחק, אל מעבר למסגרת, ואילו הילד נשא את עיניו בשמחה והביט במי שהוא כנראה סבו. מאחוריהם היו בתי עץ ישנים, חובקים זה את זה, ולפניהם דרך בלתי סלולה. הליתוגרפיה, שצוירה בקווים דקיקים של מחט והוטבעה בדיו שחורה, ללא צבעים, תיארה עולם שלם ומלא חיים.
תחביבו של חברי היה איסוף עתיקות וחפצי יודאיקה נושנים, והוא ניסה לשעשע אותי בסיפורים על רכישותיו האחרונות במכירות פומביות ובשווקים, או לתאר כיצד העז, לעיתים, להציע תשלום לחבריו תמורת יצירות שהיו תלויות על קירותיהם. עם זאת, יצירת האמנות היחידה שעוררה בי עניין הייתה הליתוגרפיה הפשוטה על קיר המבואה שלו. ״מי צייר את זה?״ שאלתי אותו. ״קפלן. הוא בילה את רוב חייו בלנינגרד, אבל נולד בכפר בשם רוגצ׳וב.״ ״רוגצ׳וב?״ חזרתי בהשתוממות, ״רוגצ׳וב?!״
אף שעבור רבים שמה של העיירה – שכיום מצויה באזור בתחומה של בלארוס – אינו אומר דבר, אני שמעתי אותו שוב ושוב מאז ילדותי המוקדמת. סבי נולד ברוגצ׳וב: משם הגיעו הסיפורים שאותם שב וסיפר תכופות, סיפורי ילדותו, עלילותיו ב״חדר״, זיכרונותיו על אודות הורים וחברים. שם, בראשית שנות הארבעים, רצחו הנאצים את הוריו ואחותו בגטו רוגצ׳וב. "כן, רוגצ׳וב!" אף שקודם לכן מעולם לא ראיתי יצירות משל קפלן, תיאורו את השטעטל היה זהה לגמרי לאופן שבו דמיינתי את העיירה הקטנה שממנה הגיעה משפחתי.
זיכרונות רוגצ׳וב המוקדמים ביותר שלי מחזירים אותי אל דירתו של סבי במרכז לנינגרד, באמצע שנות השבעים. קולו הקודר של ברז׳נייב בוקע בעוצמה מתוך מכשיר רדיו ישן עשוי עץ, ותגובתו של סבי, המחקה בתזמון מדויק את מבטאו של המנהיג הסובייטי המזדקן, את מצמוצי השפתיים שלו, את התשבחות שהרבה להרעיף על עצמו ואת המילים שכשל לבטא – גרמה לי לפרוץ בצחוק. בעודנו מאזינים, סבי היה עוצר את השידור מדי כמה שניות וזוקר את גבותיו בדיוק כמו ברז׳נייב, כדי לחקות את הפתעתו המעושה נוכח מחיאות הכפיים מחרישות האוזניים שהשמיעו ידיהם של אין־ספור חנפנים באולם הקרמלין רחב הידיים, שם נישאו הנאומים.
בזמן שברז׳נייב המשיך בנאומו המגושם, סבי היה פותח את המגירה התחתונה של שידת הלילה הקטנה שליד ספת המיטה שלו, שם – בין גיליונות מצהיבים של ״פרבדה״ – הייתה מונחת תמונה ישנה ומרופטת של סופר, שמאוחר יותר למדתי כי הוא איסאק באבל (שלדמותו ולספריו הקדשתי שנים רבות מחיי). מעליה המתין ספר בכריכה חומה בלויה מאוד, כרך אחד משישה – האחרים נשמרו מאחורי דלתות זכוכית בספרייה שליד שולחן הכתיבה של סבי. כשהוא נשען לאחור בכיסאו הרעוע, עלעל בעמודים המהוהים מאוד, ועצר כשהגיע לעמוד שחיפש. אני האזנתי וצחקתי בזמן שהוא נע בין הסיפורים של שלום עליכם, וקרא בקול ברוסית הטבולה במבטא יידי.
הסיפורים תמיד מילאו את סבי בשובבות והוא היה משמח אותי בזיכרונות נעוריו. ״רוגצ׳וב הייתה כתריאליבקה,״ נהג לומר, כשהוא מטעים בקולו את השם שהמציא שלום עליכם לעיירה היהודית הטיפוסית, ואת הסיפורים והעלילות של ״היהודים הקטנים״ הפשוטים שלה. לאחר מכן היה נזכר ברוגצ׳וב שלו: באנשים ובאחיו, דודותיו, דודיו; בחתונות, בלוויות, בתי העץ, ברחובות, ב״חדר״ ובמשחקים הוא וחבריו היו משחקים ולועגים למוריהם.
הוא נהג לספר לי על ״החנות המרכזית״ ברוגצ׳וב, שהיו בה רק שני מדפים. על הראשון היו פסטה יבשה וסוכר, ועל השני כמה זוגות של ערדליים. ״אז מה אנשים אכלו?״ הייתי שואל. לכולם היו תרנגולות, הם גידלו ירקות ופירות בגינותיהם הקטנות, לעשירים יותר הייתה עז שסיפקה להם חלב, ולעשירים ממש הייתה פרה. אחיו, מיכאל, שהיה רופא, עדיין חי שם באותם הימים, וסבי היה מבקר אותו לפחות אחת לשנה. ״כשאנחנו מגיעים לתחנה,״ כך סיפר לי, ״אנחנו חייבים לקפוץ מהרכבת במהירות, משום שהיא עוצרת ברוגצ׳וב למשך דקה אחת בלבד.״ והוא היה מתאר כיצד הם חולבים פרות ומלקטים ביצים בכל בוקר, מתחת לתרנגולות מקרקרות.
״כילד, תמיד לבשתי את אותו כובע, אפילו כשהוא נעשה קטן. היה לי זוג מכנסיים אחד, זוג נעליים אחד ושתי חולצות. בחורף, האחים שלי ואני היינו חולקים מעיל מחמם. אבל מעולם לא חשנו מחסור. היה לנו הכול.״ והוא היה נאנח, לוגם מכוס התה החם שלו, וחוזר אל שלום עליכם.

 
חייו של אמן מכשף

ילדות
תנחום (אנטולי) קפלן² נולד ללויק (לוי יצחק) ושרה, ב־28 בדצמבר 1902 בעיירה רוגצ׳וב, עיירה קטנה במחוז גומל בתחום המושב, על גדות נהר הדנייפר.
תנחום היה השלישי מבין שישה אחים ואחיות, והוא היה ילד בעל אופי שקט שלעיתים קרובות נהג לתעות אל תוככי היער. אביו וסבו של תנחום היו קצבים; לאביו היה דוכן קטן לממכר בשר כשר ברוגצ׳וב, שאותו ירש מאביו שלו. המשפחה הייתה משפחת כוהנים (מה ששימש לאחר מכן עבור קפלן השראה ליצירת יצירות קרמיקה המתארות את ברכת הכוהנים). בגיל שש נכנס תנחום ל״חדר״. שנתיים לאחר מכן הוריו שלחו אותו לבית ספר ממלכתי שבו התנהלו הלימודים בשפה הרוסית.
בנעוריו, קפלן נהג לצייר שלטים עבור סוחרים מקומיים, ביחד עם חברו סמואיל גלקין (המוכר גם כשמואל הלקין). גלקין, שנולד ברוגצ׳וב בשנת 1897, הפך ברבות הימים למשורר מפורסם בברית המועצות.
בביקוריו התכופים אצל אחיו, שהתגורר בחרקוב, ביקר קפלן לראשונה בתערוכות אמנות. שם, לאחר שהתגלה כישרונו כאמן, החל למוד בתוכנית להכשרת מורים ובשנת 1919 קיבל דיפלומה שאפשרה לו ללמד ציור בבית ספר ממלכתיים.

שנותיו הראשונות כאמן
האמן הצעיר והשאפתן כּמַהּ להמשיך בלימודי האמנות. בשנת 1922 עבר קפלן להתגורר בפטרוגרד³ והחל ללמוד באקדמיה לאמנות של פטרוגרד⁴, שם למד עד 1927.
בוריס סוריס, מבקר אמנות סובייטי בולט, תיאר את המצב הנפיץ למדי באקדמיה בשנים הראשונות שלאחר המהפכה ברוסיה:
״הבניין הישן באי וסילייבסקי, שם שכנה האקדמיה, עבר שינויים דרמטיים. התרחש תהליך מורכב של בחינה מחודשת של ערכים; השיטה הישנה ללימוד אמנות התפוררה ללא רחמים, ואילו החדשה רק החלה להתעצב באמצעות חיפושים וניסיונות קשים, סותרים לעתים, שלא תמיד הניבו פרי. בין מנחי הסדנאות היו נציגים מתחלפים של כמעט כל הקבוצות והזרמים היריבים שהתקיימו אז – מיורשיהן של מסורות האקדמיה הישנות [...] ועד לשמאלנים הקיצוניים. הסטודנטים נאלצו לציית להנחיות, שלעיתים סתרו אלה את אלה בחריפות [...] קפלן נאלץ גם הוא להתמודד עם כל הסכסוכים הללו״.⁵
על אף הקשיים שהערימו שינויי העיתים, קפלן זכה להרחיב את השכלתו תחת אמנים יוצאים מן הכלל ובהם ארקדי רילוב, ניקולאי רדלוב וקוזמה פטרוב־ודקין.
בעת לימודיו באקדמיה קפלן חלק חדר עם דב־בֶּר (דויבער) לוין, סופר יידי שכמעט נשכח כיום.⁶ להבדיל מקפלן, שלא ידוע אם הצטרף לתנועה אידיאולוגית או אמנותית חדשה כלשהי, לוין היה חבר פעיל וגם אחד האידיאולוגים של התנועה הספרותית OBERIU (איחוד האמנות האמיתית). את התנועה הקים הסופר האקסצנטרי דניאיל חארמס.⁷
בשנת 1928 עיצב קפלן את התפאורה במחזה של חארמס ״אליזבת באם״. עיצובי התפאורה שלו אומנם התקבלו, אך קפלן סיים את שיתוף הפעולה – כנראה משום שחשש שמורהו באקדמיה, ארקדי רילוב, לא יראה זאת בעין יפה. אף שמאוחר יותר נהג להזכיר את השפעת דניאיל חארמס וקבוצת OBERIU על יצירתו, הצעיר מרוגצ׳וב העדיף אז להיזהר.⁸
על אף חששות אלה, נמשכה ידידותו של קפלן עם אנשי OBERIU. כשלוין החל לכתוב סיפורים לילדים, הוא הזמין את קפלן לאייר שניים מספריו שעסקו בחיים היהודיים בשטעטל בשנים שלפני המהפכה ובשנות מלחמת האזרחים. שני הספרים ראו אור בשנת 1932: ״רחוב הסנדלרים״ מתאר את דרכו של נער יהודי אל המהפכה, ו״מדינות סלאביצ׳י החופשיות״ עוסק ב־33 שעות שבהן כנופיה אנרכיסטית שלטה בעיירה יהודית. זו הייתה ראשית דרכו של קפלן כמאייר ומעצב ספרים. האיורים שלו עסקו באותם נושאים שהופיעו בציוריו בשנים 1928, 1929 ובראשית שנות השלושים, נושאים שיופיעו שוב מאוחר יותר בליתוגרפיות, בציורים, בתצריבים ובעבודות הקרמיקה שלו: כרכרות רתומות לסוסים, בתי עץ, חדרים שעל קירותיהם תלויים שעונים, מיטות עץ, ריהוט, תמונות ממוסגרות של קרובים קשישים, תמונות מחיי היום־יום של הכפריים, גברים בעלי מראה מודרני וגברים מזוקנים, יהודים קשישים חובשי כובעים שמייצגים את הדור הישן, סצנות על גדות הנהר, ילדים עם עיזים, ובני נוער חותרים בסירות.
באותה שנה אייר קפלן ספר ילדים שכתב אלכסנדר רזומובסקי, שהיה גם הוא חבר ב־ OBERIU. הספר, ״ועדה מהפכנית סובייטית במדבר״, הוא סיפור ילדים על השלטון הסובייטי בטורקמניסטן. קפלן בחר לאייר את הספר בסגנון שדמה מאוד לזה שיצר בספריו של לוין, אך תשומת לבו לפרטים ולמשחקי אור וצל סייעה ליצור את האווירה של מרכז אסיה. למרות זאת, איור אחד ״ברכבת״, שבו נראה נוסע מזוקן שנח ומתעורר לשמע קולות רמים מאוד של שני נוסעים אחרים, מזכיר מאוד את "טוביה החולב" ואת הגברים היהודים המזוקנים המופיעים ברישומים אחרים של קפלן.
בעשור שלאחר מכן קפלן חזר לעיתים קרובות לעיירת הולדתו. הוא צייר את דרכיה הלא סלולות והמתפתלות של רוגצ׳וב, סמטאותיה ובתי העץ שלה. הוא רשם וצייר בעלי חיים, בעיקר את העיזים האהובות עליו, ואת אנשיה של רוגצ׳וב: נהגי כרכרות, בעלי מלאכה, קבצנים וסוחרים; בני משפחתו וחבריו, ודיוקנאות שלו עצמו כאיש צעיר.
כאשר קרובים וחברים מרוגצ׳וב ביקרו בלנינגרד, אימו של קפלן הייתה שולחת לִבנה חבילות עם דברים טובים. בשנת 1934, יבגנייה (ז׳ניה) ליבמן, צעירה מאורגיב,⁹ מסרה לו חבילה של אוכל ביתי. קפלן התגורר אז בדירה שחלק עם שותפים ברחוב דומסקייה – ממש במרכז לנינגרד – שלא היה בה חדר אמבטיה והברז היחיד, בקצה המסדרון, היה משותף לכל הדיירים. הדבר כנראה לא הטריד את ז׳ניה, שהתאהבה במאייר הספרים. הם נישאו באותה שנה. בשנת 1935 נולדה בתם היחידה ליובה, שהייתה ילדה חולנית. קפלן ניסה ללמד אותה לצייר, והיא למדה לאכול בכוחות עצמה, אך פרט לכך נזקקה לטיפול במשך שארית חייה. אחותו של קפלן, דסיה, התגוררה בעיר ונהגה לבקר את אחיה תכופות ולטפל בבתו החולה.

שנות השלושים, הטרור הסטליניסטי והליתוגרפיות הראשונות של קפלן
שנות השלושים היו תקופה של דיכוי ורדיפה אכזריים. במהלך מה שנודע בשם ״הטיהור הגדול״, עושי דברו של סטלין החלו לסלק בולשביקים ואחרים שנתפסו כמאיימים על סמכותו של סטלין, ובכלל זה סופרים, אינטלקטואלים, אמנים ופעילים דתיים. עינויים, חקירות אלימות והוצאות שרירותיות להורג הביאו למותם של יותר ממיליון בני אדם, ובהם אלפי יהודים שהתבלטו בתחומי התרבות והפוליטיקה.
במקביל לזוועות הטיהור, שנות השלושים המוקדמות היו גם שנות היישום האלים של הריאליזם הסוציאליסטי, שניסה לרתום את כל יצירות האמנות לשירות האידיאלים הסובייטיים וקידומם. ההקפדה על הדוקטרינה המפלגתית נאכפה ללא רחם כדי להבטיח שכל יצירה והצגה של אמנות, קולנוע, תיאטרון, ספרות ואדריכלות יתאימו במדויק לקו המפלגתי.
באורח פרדוקסלי, באותן שנים ממש שבהן התרחש הטיהור הגדול, החל המוזיאון האתנוגרפי הממלכתי של עמי ברית המועצות בלנינגרד בארגון תערוכה בשם ״יהודים ברוסיה הצארית ובברית המועצות״. תחת שרביטו של האתנוגרף היהודי איסאי מנדלייביץ׳ פולנר, התערוכה התמקדה בניסיון לחבב על הקהל את רעיון יישובם של היהודים במחוז עצמאי. על פולנר הופעלו לחצים להציג את תפארת הישגיה של ברית המועצות, אולם לא היו לו מוצגים. לכן פנה לאנטולי קפלן, שנודע בעיר כאמן המתאר סצנות מן החיים היהודיים.
קפלן התבקש ליצור עבור התערוכה ליתוגרפיות – טכניקה אומנותית שלא היה לו ניסיון בה, אבל עניינה אותו מאוד. במהלך השנתיים הבאות למד טכניקה זו בסדנה הניסיונית לליתוגרפיה של איגוד האמנים הסובייטים בלנינגרד, אגף חדש שאורגן כדרך נוספת להציג לעם הסובייטי אמנות סוציאליסטית ריאליסטית.
בסדנה קפלן למד טכניקות חדשניות אצל אמני ליתוגרפיה, בין השאר אצל ניקולאי טירסה (תלמיד של לאון באקסט), ולדימיר קונשביץ׳, קונסטנטין רודקוב, ובעיקר אצל האמן הגרפי הנודע גיאורגי סמנוביץ׳ ורייסקי. בשל הסברה שהליתוגרפיה לא תתחבב על ההמונים ולא תהיה מנוף למרד, הסדנה הניסיונית צונזרה הרבה פחות, וזיכתה את מוריה ותלמידיה בחירות יצירתית ואמנותית גדולה פי כמה, הרחק מעיניהם החקרניות של הצנזורים הממשלתיים.
בשנת 1957 סיפר קפלן על הימים שבהם למד אצל ורייסקי: ״גיאורגי סמנוביץ׳ היה מביא לנו מאוספו ליתוגרפיות של אמנים רוסים וצרפתים יוצאים מן הכלל. הוא הראה לנו יצירות של סרוב, דומייה, גווארני, הוא הסביר אותן, וגילה לנו איך האמנים הדגולים הללו הצליחו ליצור אקספרסיביות ויופי כאלה בעבודתם. גיאורגי סמנוביץ׳ עורר בנו אהבה גדולה לאמנות הליתוגרפיה. הודות לו למדתי את הטכניקה הזו.״¹⁰
מוורייסקי למד קפלן את השימוש בכלים שאפשרו לו ליצור פרספקטיבות וזוויות שונות, לשחק באור וצל, להוסיף כסף וזהב לציור וליצור דמויות חיות בנופים מלאים בנרטיבים מרובים.
משנת 1937 ועד 1940 – בעוד להבות הטיהור הגדול בוערות ומרצחיו של סטלין מעלימים אנשים – קפלן יצר את סדרת הליתוגרפיות הראשונה שלו, "כתריאליבקה" בהשראת שלום עליכם. כבר בסדרה זו ניכר כישרונו לתיאור העבר כאילו מעולם לא נעלם, כאילו השתמר בשלמותו והוא עדיין קיים. האמנות של קפלן הקימה לתחייה באופן רגשי, מלא דמיון, הומוריסטי וריאליסטי את העולם היהודי שממנו הגיע, ושילבה מסורות אמנות עממיות עם טכניקה שהביעה עומק רגשי רב.
ולדימיר קונשביץ׳, חברו של קפלן ובעצמו אמן גרפי, נזכר בחיוּת רבה באופן שבו קפלן עבד על הליתוגרפיות בסטודיו שלו: ״בפעם הראשונה שראיתי אותו, [קפלן] היה רכון מעל אבן שהוא שפשף, כיסה בדיו, חרץ, מרח בדיו, ושוב כיסה בדיו כשהוא חורץ ומשפשף בכל כלי אפשרי. זה היה קרב עיקש ונחוש: הוא תקף את האבן, ניסה לשבור בכל מחיר את התנגדותו של החומר בעקשנות. הקרב הזה עניין אותי: רציתי לראות מה ׳מענה האבן׳ הזה יצליח לעשות. ומה הניבו המאמצים שלו? הטיוטה הראשונה של עבודתו הראתה שהוא התגבר על עיקשותו של החומר״.¹¹
בשנת 1939 הצעיר מרוגצ׳וב כבר הפך לחבר באיגוד האמנים הסובייטי, צעד ראשון בדרכו להפוך לאמן סובייטי מוכר, המורשה להשתתף בתערוכות שאושרו על ידי הממשלה.

המצור על לנינגרד
לאחר שהכוחות הגרמניים הקיפו את לנינגרד בשנת 1941, קפלן נשאר בעיר במהלכה של התקופה הנוראית ביותר, השנה הראשונה למצור. קשה לדמיין את הטרגדיות שהיה עד להן בעיר הנצורה, שהופגזה מדי יום ביומו ונמלאה אימה עזה, רעב קיצוני ומוות. למרות זאת הוא המשיך לעבוד, ומאוחר יותר הוענקה לו מדליה לציון מעשיו האמיצים.

כשהמצב בלנינגרד החמיר, באביב 1942, פונו קפלן עם אשתו ובתם בת השמונה לצ׳וסובו שבהרי אורל. עבודת הליתוגרפיה שלו נקטעה, אבל הוא יצר רישומי עיפרון רבים, ציורים בצבעי מים ועבודות בפחם, שברובם מראות ואנשים מקומיים שבהם צפה. בשנים 1942 ו־1943 קפלן השתתף בתערוכות אמנות בפֶּרם ובסברדלובסק בהתאמה.
ב־27 בינואר 1944 הסתיימו 872 ימי מצור על לנינגרד, והעיר החלה להחלים באיטיות; אבל קפלן הצליח לחזור לעיר המשוחררת רק באפריל של אותה שנה. האמן חזר לבדו, ללא משפחתו. הייתה בעיר רק מעט עבודה, אבל הוא לקח על עצמו כל משימה אפשרית – כתב סיסמאות, צייר שלטי רחוב וכרזות והתגורר בדירה משותפת זעירה במרכז לנינגרד.

גטו רוגצ׳וב
במהלך המלחמה היה קפלן אחוז דאגה להוריו ואחיו שעדיין חיו ברוגצ׳וב. מאחר שהסובייטים הקפידו לא לפרסם את זוועות השואה, ובשל הקושי האישי שלו להתמודד עם הטרגדיה, אנטולי קפלן מעולם לא הצליח לכתוב על גורל השטעטל האהובה שלו במהלך המלחמה. לכן אני עושה זאת כאן כעת.
הוורמאכט כבש את רוגצ׳וב ב־2 ביולי 1941. בספטמבר 1941, שלושה אזורים בשלושה חלקים שונים של העיר הפכו לגטאות שבהם הופרדו נשים וגברים: הראשון היה עבור בריאים בגופם, השני עבור הנכים והשלישי עבור בני הנוער. בסך הכול נכלאו בגטאות אלה למעלה מ־4,000 יהודים מרוגצ׳וב ומהעיירות הסמוכות לה.
הגטאות נשמרו על ידי הנאצים ועל ידי שוטרים מקומיים; כל מי שנתפס עוזב את תחומי הגטו נורה למוות במקום. הרעב פרץ אחרי ימים ספורים, ובעקבותיו מחלות. המזון הזמין היחיד התקבל מהשומרים בתמורה לחפצי ערך או נגנב בזמן העבודה בחקלאות. על הגויים תושבי האזור נאסר לעזור ליהודים שהיו בסכנת מוות. החיים בגטו היו מזוויעים: יהודים הוכרחו לעבוד בעבודת פרך ועבודות כפייה מלוכלכות, ורבים מהם מתו משום שלא עמדו במעמסה בתנאים של רעב בלתי פוסק, עינויים והיעדר טיפול רפואי.
בין אוקטובר למארס 1942 למעלה מ־4,000 יהודים הוצאו מן הגטאות ונרצחו. היו שהובלו אל תעלה חפורה במרחק של כ־70 מטרים מהנהר דרוט, שם הוכרחו להתפשט ונורו במכונות ירייה או רובים; אחרים נלקחו אל בית הקברות ברוחב פרונזה, מקום שלאחר המלחמה נודע בכינוי ״עמק המוות״. באביב של שנת 1942, בעת שיטפון, גופות רבות מקבר ההמונים צפו אל פני השטח. הגרמנים ציוו על התושבים של רוגצ׳וב לשלות את השרידים מן הנהר ולקבור אותם שוב בגדה. לפני נסיגתם בדצמבר 1943, הגרמנים שבו והוציאו את הגופות מן האדמה ושרפו אותן במשך שלושה ימים, בניסיון למחות את עקבות פשעיהם.
רוגצ׳וב נכבשה מחדש על ידי הצבא הסובייטי ב־24 בפברואר 1944. בין היהודים שנרצחו היו גם בני משפחתו של אנטולי קפלן – וגם הורי סבי, ילדיהם ואחרים מבני משפחתי. אחותו של קפלן, דסיה, הייתה היחידה ממשפחתו שניצלה.
קפלן עתיד היה לגלות את כל זאת בביקורו ברוגצ׳וב לאחר המלחמה.
על אף הזוועות, עבודותיו משנת 1951 שנשאו את הכותרות ״רוגצ׳וב: בוקר״ ו״רוגצ׳וב: יום שטוף שמש״ הן תיאורים נוגעים ללב של העיירה כפי שזכר אותה, טרם מעשי האימה שהביאה המלחמה. בתי עץ, עצים גבוהים, אנשים מהלכים יחדיו, עיזים לבנות ובעלי חיים שנלכדו בגשם – וגם ציפורים קטנות שמעופפות מעל ענפי העצים השלוחים מעלה אל שמיים מעוננים: אולי הן מעין זיכרון רוחני לאותם אנשים שקפלן איבד.

קפלן בלנינגרד לאחר מלחמת העולם השנייה
לאחר שחזר ללנינגרד שקע קפלן בציור העיר המשתקמת שראה סביבו. הוא חזר להשתמש בליתוגרפיה כאמצעי אמנותי, ועבודותיו לכדו את תחייתה מחדש של העיר המחלימה.
את יצירותיו הראשונות בסדרת לנינגרד שלו הדפיס בשנת 1944; את חלקה השני של הסדרה, שנקרא ״לנינגרד המחלימה״ הוציא בשנים 1945 ו־1946, ואת החלק השלישי, ״נופי לנינגרד״, בשנים 1947–1949.
הדימויים של לנינגרד ספוגים הן בזיכרונות העבר, באפלה וברגש, הן באומץ ובהבטחה הניכרים במשחקי אור וצל וזרמים של אור בוהק. ומדי פעם, יצירותיו של קפלן מעוררות בצופים תחושה שהם קוראים יצירת מופת פואטית מלאה בהיבטים אפלים, אבל בו בזמן גם קורנת תקווה שאין להתכחש לה.
בתיאורה את סדרות לנינגרד נטליה קוזירבה, העומדת בראש מחלקת הרישום וצבעי המים במוזיאון הממלכתי הרוסי, כתבה: ״סדרת לנינגרד של קפלן היא אחת מהצהרות האהבה המדהימות והמרגשות בעולם התרבות. העבודות מביעות בו זמנית אהבה של פרידה ואהבה של זיכרון, אהבה של תקווה ואהבה של הכאה על חטא.״¹²
כאשר הסדרה ראתה אור בשנת 1946 תחת הכותרת ״לנינגרד במצור״, רכשו אותה 18 מוזיאונים בברית המועצות, וקפלן זכה לחשיפה ניכרת כאמן.

הימלטות מן האימה הגדולה
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה התחדשו מעשי הזוועה בתוך ברית המועצות. פירוקם ההדרגתי של מוסדות תרבות יהודיים, שהחל עם עלייתו של סטלין לשלטון, זרע הרס ודיכוי נוספים. באותן שנים אקדמאים, עיתונאים, חיילים לשעבר ואנשי מקצוע יהודים נוספים פוטרו, נעצרו או נעלמו. השחקן היידי הנודע שלמה מיכאלס נרצח בינואר 1948. לאחר מכן נסגר התיאטרון היידי הממלכתי במוסקבה (GOSET) בנובמבר 1949, וב־1952 החלו מעצרים ומעשי רצח המוניים של כותבים יידים; בשנת 1959 פסקה לחלוטין הוצאתם לאור של ספרים ביידיש.
לא את חיי הדת היהודיים רצו אפוא הסובייטים לחסל – הם ניסו למחות כעת גם כל זכר לתרבות יהודית חילונית. תמיכתה הראשונית של ברית המועצות בהקמת מדינת ישראל הפכה במהירות לעוינות, והשימוש בשפה העברית וכן כל התכתבות עם קרובים וחברים במערב נתפסו כבגידה.¹³
אנטולי קפלן הצליח, כנראה, להתעלם מלחצי הריאליזם הסוציאליסטי והמבקרים האידיאולוגים הסובייטים, על ידי כך שקשר קשרים ועבד למען מוסדות תרבות שאפשרו לו לבטא יצירתיות. החלטתו לאייר ספרי ילדים בראשית הקריירה שלו הגנה עליו מן הרשויות, משום שספרות הילדים בברית המועצות, לפחות באותם ימים, זכתה להרבה פחות פיקוח; סדנת הליתוגרפיה הניסיונית של לנינגרד, שם למד את טכניקות הליתוגרפיה, סיפקה כזכור הגנה מפני הצנזורים הסובייטים.
בשנים 1950–1951 קפלן מצא עבודה כאמן ראשי במפעל הזכוכית האמנותית של לנינגרד. בתקופה הקצרה שבילה שם יוּצרו במפעל חפצי חן ופריטים שימושיים לבית על פי עיצוביו, והטכניקות שלו שיפרו את ייצור הזכוכית הצבעונית. אף שהאמן חשב שמשרה זו תגן עליו מפני הטיהורים האנטישמיים של סטלין, הוא פוטר. בשנים שלאחר מכן, קפלן פנה לאייר יצירות משל אנטון צ׳כוב¹⁴ ושל ולדימיר קורולנקו.¹⁵

זוג משמיים: אנטולי קפלן ושלום עליכם
אזרחי ברית המועצות פלטו אנחת רווחה עם מותו של סטלין במארס 1953. במהלכה של התקופה שנודעה בשם ״ההפשרה״, תחת שלטונו של ניקיטה חרושצ׳וב, הדיכוי והצנזורה פחתו. ייתכן שהדבר מילא את קפלן בביטחון שאפשר לו לפתוח בפרויקט שבו התמקד בשנים הבאות: יצירת עבודות אמנות עבור סיפוריהם של סופרים יידים, בעיקר עבור כתבי שלום עליכם.
קפלן היה בן למעלה מחמישים כשהחל לאייר את הסיפורים של שלום עליכם: עם זאת, בליתוגרפיות שלו האמן ניצב לצד הסופר כגבר בשנות העשרים לחייו. העולם ששלום עליכם כתב עליו הוא העולם שקפלן היה מאוהב בו מאז ומתמיד, ושאותו הכיר מקרוב. הוא ספג את המסורות ואת החיים ברוגצ׳וב, ועל אף כל שנותיו בלנינגרד מעולם לא שכח את מה שראה והרגיש כשהיה ילד.
בשנת 1888, כעשור לפני לידתו של קפלן, כתב שלום עליכם מילים שיכלו לתאר בסוג של ראיית הנולד את מערכת היחסים שתתקיים בינו לבין קפלן:
״סופר, סופר עממי, אמן, משורר, משורר אמיתי של זמנו, הוא סוג של מנורה שקרני האור שלה משתקפות כמו ממקור טהור [...] קרניה של שמש עזה [...] ישנו חיבור חזק ונצחי בין העם והסופר; לכן כל סופר הוא עבור עמו גם משרת וגם כוהן, נביא, מי שמוביל אל האמת והצדק; משום כך כל אומה אוהבת משרת–אל כזה [...] לוחם שמנחם את העם באבלו, שמח בשמחתו, ומביע את רעיונותיו, מחשבותיו, תקוותיו וציפיותיו.״¹⁶
החיבור ביניהם היה זיווג שמימי.
ובכל זאת, כשקפלן החל לצייר דימויים יהודיים בלנינגרד של ראשית שנות החמישים של המאה ה־20, הוא עדיין חשש מתגובות שכניו. הוא חי בדירה משותפת, ובזמן שצייר היה מצמיד את דף הציור אל הדלת שנפתחה אל תוך חדרו, כדי שאם השכנים יציצו פנימה הם לא יראו את תוכן ציוריו.

״החייט המכושף״ ו״טוביה החולב״
הליתוגרפיות של קפלן עבור ״החייט המכושף״ (שהחל לעבוד עליהן בראשית שנות החמישים), נוצרו תוך כדי שימוש במסגרת: לאורך שולי הדף הגדול קפלן צייר דוגמאות קישוטיות או סצנות קטנות ובהן עיזים, פרות, סוסים וציפורים, ולעיתים קרובות שילב טקסט ביידיש או בעברית בשולי הציור המרכזי. ״הצופה רואה את גיבור האגדה, דמות קסומה המועברת לעולם עצוב אך מרהיב של אגדה,״ כתב מיכאיל גרמן, חוקר בכיר במוזיאון הרוסי הממלכתי.¹⁷ קפלן עבד על סדרה זו למעלה מחמש שנים. מבעד לחלונו לנינגרד הסובייטית התעוררה ונרדמה; אולם בתוך חדרו, על הקנבסים הגדולים שלו, שחזר ימים ולילות את העולם שהוא רצה להגן עליו לנצח.

משנת 1957 החל קפלן לעבוד על סדרת ״טוביה החולב״. הוא בחר ליצור את העבודות הללו במונוכרום, כפי שעשה קודם לכן בסדרת ״כתריאליבקה״, ללא מסגרות קישוטיות או צבעים. סדרת ״טוביה החולב״ מונה למעלה ממאה ליתוגרפיות שונות, שספוגות במבע גרפי רגשי הכולל דיוקנאות, תמונות מחיי הבית, נופים ותיאורים מפורטים של כפרים שלמים שמבקרי אמנות השוו אפילו לאלה של ברויגל.¹⁸
״שתי יצירות אלה הפכו עבור קפלן לא לחומר הזקוק לאיור, אלא יותר לסוג של עולם אמיתי שיש לו זמן ומרחב משלו, ואשר רצף האירועים בו אינו הפן החשוב ביותר." כתב גרמן, והוסיף: "קפלן הפך לאמן – כנראה היחיד בזמנו – המתאר את המציאות הנוכחית בספרים כעולם אחר, מלאכותי [...] כמו זיכרונות מוחשיים, המעורבים זה בזה באורח משעשע, בזרם של אסוציאציות ספרותיות.״¹⁹
כשמביטים בציוריו של קפלן נדמה כאילו שלום עליכם כתב את הסיפורים על פיהם, ולא להפך. לאחר מבט אחד בליתוגרפיות הסצנות והדמויות מסיפורי שלום עליכם נחקקות בזיכרון הקורא־הצופה לנצח.

״חד גדיא״ ו״שירי עם יהודיים״
בשנים 1957–1963 יצר קפלן רישומים עבור סדרת ״חד גדיא״ (1957–1961) ועבור ״שירי עם יהודיים״ (1958–1963). הוא יצר שתי גרסאות ל״שירי עם יהודיים״ – האחת בטמפרה והשנייה בצבע – והתבסס על מסורת של תחריטי עץ הקרויה לוּבּוֹק, ושסגנונם עממי ופשוט. ביצירות אלה קפלן ניסה ליישם את הרעיון הרוסי של חיים מאושרים עבור היהודים: ״לאומנים למראה אך סוציאליסטים מטבעם״. אף כי אפשר לראות חריגות מן התיאורים המאושרים, רובם מצוירים ללא כל אות למצוקה שסבלו היהודים.

״חד גדיא״ בלי הקב"ה
העז הלבנה היא דימוי שקפלן, כמו שאגאל לפניו, חזר אליו שוב ושוב ביצירתו.²⁰ העז הלבנה מופיעה ברישומי רוגצ׳וב, ברבים מאיוריו המאוחרים יותר וכן על כריכת האלבום שיצר עבור ״חד גדיא״.
״חד גדיא״, הלקוח מתוך ההגדה של פסח, הוא שיר מוזר ומטריד שעוסק בנושאים של נקמה והסלמה. אף שהוא פשוט לכאורה, ישנן פרשנויות רבות לשיר הקושרות את הנרטיב לתולדות העם היהודי.
להבדיל מאמנים יהודים־רוסים אחרים, שאיוריהם ל"חד גדיא" מתאפיינים בדימויים מפחידים למדי,²¹ קפלן צייר בצבעים עזים ובגוונים שמחים. מה שמבדיל בין פרשנותו ליצירות האחרות הוא הטקסט שבחר לאייר – והטקסט שהוא בחר להתעלם ממנו או לשנות.
לאחר שאייר את השורות המסורתיות של השיר, קפלן עוצר במפתיע בשורה ״וַאֲתָא תוֹרָא, וְשָׁתָה לְמַיָּא״. לאחר מכן הוא מדלג על שני הבתים הבאים: זה המתייחס לשוחט השוחט את השור, והשורה המספרת על מלאך המוות שהורג את השוחט. האמן אף משנה את הבית האחרון של השיר מ״וַאֲתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְשָׁחַט לְמַלְאָךְ הַמָּוֶת...״ ל״בא אדם ורתם את השור״.
במהדורה הגרמנית משנת 1981 של ״חד גדיא״ של קפלן הסביר העורך כי הסיבה שבגללה שכתב קפלן את השורה האחרונה קשורה לאלוהים, ונועדה להדגיש ״את שאיפתו של האדם העובד לשלום.״ ייתכן כי תחת עינו הפקוחה של הצנזור הקומוניסטי, כתב העורך המזרח גרמני: ״יצירתו של קפלן מציגה תגובת שרשרת של מעשי אלימות, אבל גם את האופן שבו האדם העמל מתגבר על האלימות בשאיפתו להרמוניה.״²²
אולם ייתכן כי ההסבר לגרסתו של קפלן שונה לגמרי. קפלן היה בנם ונכדם של קצבים יהודים. משפחתו נרצחה על ידי הנאצים. אולי משום כך הוא לא רצה לתאר קצבים יהודים כרוצחים – או כנרצחים, בזמנים שידעו מעשי רצח בלתי נסבלים.
ואילו הבית האחרון, שבו מוחלף אלוהים באדם, ניתן להסבר פשוט בהרבה באמצעות התנאים המורכבים שבהם חי קפלן. למעשה, בהקדמה שלו משנת 1961 לאסופת ליתוגרפיות ״טוביה החולב״, איליה ארנבורג לא הזכיר אפילו את המילה ״יהודי״, כדי להבטיח שההקדמה לא תימחק על ידי הצנזורה. וכך, בחירתו של קפלן שלא לכלול כל התייחסות לאלוהים ב״חד גדיא" שלו מובנת פתאום.
לבסוף, ביצירותיו עבור ״חד גדיא״ השתמש קפלן באותיות עבריות ובציורי עיזים, אריות, ציפורים ובעלי חיים אחרים: דימויים שהופיעו לעיתים קרובות על מצבות בבתי קברות יהודיים, וסימלו את החיים שאחרי המוות. אם כן, בשפת הסתרים שנאלץ להשתמש בה, האמן כלל למרות הכול את האלוהי ב״חד גדיא״ שלו.

״שיר השירים״ ו״מן השירה העממית היהודית״
בשנת 1962 יצר קפלן אמנות עבור ״שיר השירים״ של שלום עליכם. הרומן הקצר, שראה אור בשנת 1910, מתאר אהבה תמימה בין בחורה ובחורה שהכירו ואהבו זה את זה מילדותם, אבל הופרדו בגלל בחור אחר. מתוך כמיהה לעולם הילדוּת, שילב שלום עליכם בסיפור הטרגי והיפהפה שתי שפות: מבעי חיבה ביידיש, שפת היום־יום שמשום מה אינה מספקת כשפת האהבה, עם השפה הקדושה יותר – העברית התנ״כית של שיר השירים.
כפי שעשה ביצירות שליוו את ״החייט המכושף״, קפלן יצר עבור ״שיר השירים״ דימויים בתוך דימויים, כאשר האהבה בין שני גיבוריו מתוארת במרכז, וסביבם סדרה של סצנות קטנות יותר, כמעין בולים מוקפים במסגרת לצד העמוד. הפרשנות האמנותית של קפלן מבטאת בעוצמה את הרגש שבסיפור, כשדימוי העז הקטנה משמש לו עד אילם.
משנת 1962 ועד 1963 יצר קפלן עבודות אמנות עבור מחזור השירים משלהי שנות הארבעים של המלחין הרוסי דמיטרי שוסטקוביץ׳,²³ ״מן השירה היהודית העממית״. קפלן יצר סדרה זו בגואש וטמפרה, והתאים את סקלת הצבעים לכל שיר. במקרים אחדים השתמש בצבעים מלאים עזים, ובאחרים בחר בגוֹני שחור ולבן מתונים יותר. כל יצירה קושטה בטקסט היידי מתוך השיר, שלעיתים תורגם לרוסית. כשאנו מתבוננים בכל אחת מן היצירות, אנו יכולים לשמוע את המוזיקה של שוסטקוביץ׳ עולה ויורדת.

"סטמפניו"
משנת 1963 עד 1967 יצר קפלן עבודות אמנות בהשראת ״סטמפניו״ מאת שלום עליכם. הרומן, שנכתב בשנת 1888, היה הרומן היהודי הראשון של הסופר: הופיעו בו תיאורים מפורטים של עולם הכליזמר, שהכירו בחשיבות התפקיד התרבותי של המוזיקאים הנודדים, והרומן אף הציג את חיי העיירה בתחום המושב.
קפלן יצר ל״סטמפניו״ למעלה ממאה איורים, שבהם משחקי הצללים אפשרו לו ליצור דימויים רומנטיים, מסתחררים ומרקדים. האיורים הללו הראו את חיי העיירה ואנשיה כספוגים ביופי פואטי וקורנים אנרגיה.
כשמביטים בליתוגרפיות ממרחק צעדים ספורים, נוכל כמעט לשמוע את המוזיקאים הכליזמרים מנגנים, לראות את הדמויות נעות, ולהרגיש את האנרגיה שהופכת אותנו באורח כמעט בלתי מורגש וסוריאליסטי לאורחים בתוך עולמו של קפלן.

"סיפורי מעשיות לילדי ישראל"
בשנים 1965–1970 עבד קפלן על יצירות עבור ״סיפורי מעשיות לילדי ישראל״ מאת שלום עליכם. עבור סדרה זו בחר האמן להשתמש בגיליונות נייר גדולים שחולקו למסגרות נפרדות. בכל מסגרת מוצגת סצנה אחרת מן הסיפור, ואילו דיוקן הדמות הראשית נמצא במרכז. בצורה כזו סיפר קפלן מחדש את הסיפור כולו על הדף. בנוסף ל־26 עמודי הליתוגרפיה המרכזיים עבור ״סיפורי מעשיות לילדי ישראל״, קפלן יצר גם מיני־סדרה: ארבעה עמודים בצבע ותשעה עמודים בשחור ולבן עבור ״האולר״, ותשעה עמודים בשחור ולבן עבור ״השעון״. קפלן יצר גם ארבע עבודות בעיפרון, איורים ל״מתושלח (סוס יהודי)״.

"פישקה החיגר"
תחושות האבל העמוקות של קפלן ניכרות במיוחד ביצירות אלה, שהכין מ־1966 ועד 1969, עבור הסיפור המריר־מתוק "פישקה החיגר" מאת מנדלי מוכר ספרים (שלום יעקב אברמוביץ׳). סיפור זה נסוב על אודות קבצן חיגר בשם פישקה, אהבתו לנערה הגיבנת ביילקה, וחייהם של נכים וגנבים יהודים. היצירות מזכירות את בתי הקברות במזרח אירופה ואת מצבות האבן שעליהן חקוקות סצנות מחייהם של הנפטרים. האפקטים הוויזואליים שקפלן הצליח ליצור מדהימים למדי: האיורים נראים כאילו הם חקוקים באבן, יוצרים מייד את האווירה ומספקים פרשנות אמנותית מדויקת להפליא לטקסט.
״סיפורי מעשיות לילדי ישראל״ הפך לפרויקט שלום עליכם האחרון של קפלן, וביחד עם היצירות שיצר עבור ״פישקה החיגר״, אלה היו גם הליתוגרפיות האחרונות שלו. קפלן היה בן למעלה משישים כשיצר את האיורים הללו, ונראה שחזר ביצירותיו לבית ילדותו ברוגצ׳וב, והתאבל על כל מה שאבד.

קרמיקה, פסטל, תצריב ותחריט יבש
בעידודו של איסאק זלמנוביץ׳ קופליאן, אמן מלנינגרד והעורך של רבות מעבודות הליתוגרפיה של קפלן, החל האמן לעסוק באמנות הקרמיקה (1967). לאחר שלמד בכוחות עצמו את הטכניקה, החל קפלן לפסל כשהוא יוצק, מצייר ומזגג בהתלהבות. לעיתים גם הוסיף צורות לגושי חמר שטוחים, והשתמש באֶנגובּ (צבע חיפוי העשוי תערובת משלוש מתכות) כדי לקשט ולהעניק ליצירות הקרמיקה שלו עומק, צבע, ממדים ומגוון ויזואלי. בדומה לאופן שבו עסק בליתוגרפיה, קפלן ״עינה״ את החמר – צובט, חופר באצבעותיו, יוצר צורות בכלי מתכת ולעיתים מוסיף זהב, זיגוג, וזכוכית נוצצת. בפעמים אחרות נעזר בקווים ובצורות פשוטים כדי ליצור יצירות בעלות מבע רגשי עז.
הנושאים שבהם עוסקות יצירות הקרמיקה של קפלן הם וריאציות על הנושאים האהובים עליו: חפצי קודש יהודיים, סצנות מחיי הבית היהודי, אם מדליקה נרות, רקדנים בחתונות, כליזמרים, ילדים ב״חדר״, מורים מלמדים תורה, נאהבים, ודיוקנאות ממוסגרים של אנשים שזכר. כל אלה הופיעו כשהתחיל לצייר על צלחות קרמיקה גדולות, ועליהן גם יצר גרסאות חדשות לסדרת ״חד גדיא״ שלו. הצלחות מוסגרו לעיתים קרובות על ידי פסוקים ואותיות ביידיש, מלאים בצבעים בהירים המבטאים רכוּת, תנועה ותחושה של הרמוניה מלאכית.
ישנן מספר יצירות קרמיקה מרגשות במיוחד: כאלה שקפלן יצר כפסלים, ואחרות כגושים שטוחים המזכירים לנו מצבות שאותן הקדיש לזכר משפחתו. באחת מאלה רואים את הוריו בצעירותם: שמותיהם כתובים באותיות עבריות, ולידם ציור של אריה²⁴ מעל פני אביו, ומעל פני אימו ציור של ציפור.²⁵
בשנות השבעים יצר קפלן 37 דיוקנאות מפוסלים בהשפעת ״נפשות מתות״ ו״רוויזור״ מאת ניקולאי גוגול. במאמר שהתפרסם בגרמניה בשנת 1979, שנה לפני שראתה אור מהדורת ״נפשות מתות עם 37 פסלים של אנטולי קפלן״, קפלן צוטט כאומר, ״כאשר קראתי מחדש את ׳נפשות מתות׳ יכולתי לדמיין כל דמות, את פניה ואת גופה, בחיוּת כזו שנמלאתי תשוקה עזה להעניק להם צורה. עד מהרה, היצירה הזו מילאה את כל כולי והתחלתי לבנות סדרה שלמה של דמויות. כך גילפתי 37 פרוטומות עבור ׳נפשות מתות׳ ו־25 עבור ׳רוויזור׳.״²⁶
סיבות נוספות שדחקו בקפלן ליצור את היצירות הללו היו הערצתו של שלום עליכם את גוגול, והתחריטים שיצר מארק שאגאל בשנות העשרים כאיורים עבור ״נפשות מתות״.
הפסלונים נוצרו בחמר שרוף, לא צבוע ולא מזוגג, בעל משטחים לא מוחלקים. טכניקה זו אפשרה להבעות הפנים של הדמויות להשתנות לפי האור או הצללים המוטלים עליהן. פסלי גוגול של קפלן נתרמו למוזיאון הרוסי וזכו להערכה מרובה. באותה עת יצר קפלן גם דיוקנאות מפוסלים בהשפעת ״סיפורי אודסה״ מאת איסאק באבל.
בשנות השבעים החל קפלן ליצור בטכניקות ובמדיומים חדשים. ב־1971 החל לצייר במדיום אמנותי חדש – פסטל. בעשור האחרון לחייו יצר בסך הכול 400 ציורי פסטל, כל גיליון מלא בזיכרונות נעוריו או נושאיו המועדפים.
כמו כן עבד בפחם ובעפרונות צִפחה, ובטכניקות אלה תיאר שוב ושוב את זיכרונות ילדותו בעיירה היהודית רוגצ׳וב. במקביל למד טכניקה נוספת: תצריב ותחריט יבש. ב־1976 עבד על סדרה שנייה עבור ״פישקה החיגר״, וב־1977 יצר גרסה שנייה לסדרת ״מן השירים היהודיים״, שתיהן בתחריט יבש. גם כאן שמות הדמויות כתובים באותיות עבריות ומקיפות כל סצנה.

במשיחת מכחול: קפלן, אמן הסיפור
איליה ארנבורג, סופר סובייטי רב־השפעה, השווה את יצירתו של קפלן ליצירות של שאגאל וסוטין, וכך כתב: ״כולם חלקו לא רק זיכרונות של בתי עץ, שלטי חנויות, קשישים מסורקים וצעירים חולמניים, אלא תחושה של קיום בסיפור אגדה, של טרגדיה ובו זמנית גם אהבה מלאת תשוקה לחיים. כל אלה באו לידי ביטוי לא רק בסיפורים אלא גם בשפת האמנות.״²⁷
מבקר האמנות סוריס דיבר באופן מפורש יותר על ההבדל בין האמנים הנודעים: ״ביצירתו של קפלן אין את הבלתי ייאמן המדהים של שאגאל, וגם לא את הסבל והשבר הסוערים של סוטין.״ הוא כינה את קפלן בשם ״ריאליסט״, ו״לירי עד לשד עצמותיו, כוחו הגדול – יצירת תחושה פואטית שממלאת את כל יצירותיו. שאגאל גם הוא לירי ולא ניתן להתכחש ליכולת שלו להיות כן באורח מפעים. אבל ההתרגשות הלירית [של שאגאל] מאומצת להחריד, והדמיון הנלהב מדי שלו הוזה.״²⁸
יצירתו של אנטולי קפלן מייצגת את העולם כמות שהוא. ״ביצירותיו לא תמצאו דימויים או מושגים מופשטים או כאלה חורגים ממידותיהם של מוות, לידה, סבל וחלום, כמו אלה שמוצאים תכופות אצל שאגאל״, כתב מיכאיל גרמן. ״הרישומים והציורים שלו אינם מכילים סמליות ישירה. הסמליות של קפלן מוסווית מאחורי הדייקנות, ההיצמדות לפרטי הפרטים [...] האיכות המרשימה של רישומיו [של קפלן] נמצאת בעצם העובדה שבתוכם דבר אינו מוסתר או מוצפן. הם ברורים, נטולי כל עמימות. וכמו סוג של אקסיומה רגשית, כל קו הוא כל כך מדויק, שהנשימה נעתקת נוכח יכולת ההבעה המושלמת שלו.״²⁹
בניגוד לשאגאל, ביצירותיו של קפלן לא רואים דמויות מרחפות או מרקדות, והמסתורין שלו הוא מה שנמצא בתוך בתי העץ הרעועים, מאחורי עיניהם של האנשים שהוא מצייר, ברגשות שהוא מתאר כשהוא מציב את הצעירים מול הזקנים. ״קפלן, בדרכו שלו, הוא מטפורי לא פחות משאגאל, אבל המטפורות שלו אינן 'נמלטות' לכאורה על משטח הציור [...] הבעיות הגדולות של העולם, 'השאלות הנצחיות' ששאגאל אהב כל כך לשוב ולעסוק בהן, נותרות נעולות בעומקיו של הציור.״³⁰
"[קפלן] מביט בבתים בעיירת הולדתו [...] בהערצה גלויה. בעיניו, מבנה בולי העץ והקורות, קצב החלונות הישנים והמדרגות מסתירים אין־סוף תעלומות קסומות. אפשר לומר כי [...] השירה בציוריו נובעת לחלוטין מתוך הדמיון הנוקב והמדהים שלהם למציאות – אותו דמיון מיוחד, בלתי מעורער למציאות שניתן להבינו בלי להשוות את הציור למקור [...] הוא רואה ומצייר את הבתים מבעד לעדשת רשמי ילדותו, ששרדו באורח פלא, מבעד לערפל זיכרונותיו, המדגישים כל סדק זעיר וכל עקמומיות בגג בצער שאינו נמוג על היעלמה של חדוות ההתרשמות הראשונית.״³¹

מחוץ לברית המועצות
במהלך נסיעה למוסקבה בדצמבר 1957 קפלן התיידד עם הסופר סמואיל מרשק ועם איליה ארנבורג. קפלן העניק לשניהם כמה יצירות משלו, וביקש מארנבורג להשתמש בקשריו במערב כדי לארגן תערוכה מיצירותיו.
בעזרת הקונסוליה המזרח גרמנית בלנינגרד, אמנים ועיתונאים גרמנים באו לראות את יצירותיו של קפלן. ביקורות התפרסמו בכתבי עת גרמניים, והזמנות לעבודות החלו מגיעות, ובכלל זה הזמנה לאייר את סיפוריו של שלום עליכם בתרגום לגרמנית. בזכות שילוב בין ההערכה שעוררו יצירותיו, והשאיפה הגרמנית לכפרה על המאורעות האיומים של מלחמת העולם השנייה, עלתה קרנו של האמן: 25 אלבומים מיצירותיו ראו אור במזרח גרמניה, ובהם עבודות שזכו לביקורות אוהדות בעיתונות הגרמנית.
כששר התרבות המזרח גרמני ביקר את קפלן בביתו (קפלן לא חש בטוב ולא יכול היה להשתתף בפגישה רשמית של איגוד אמני לנינגרד), הוא הזדעזע מן התנאים בדירה המשותפת שבה התגורר האמן. בעקבות ביקור השר הגרמני הממשלה הסובייטית, שהובכה בשל רשמיו, העניקה סוף סוף לקפלן דירה קטנה אך פרטית.
רודולף מאייר, מוציא לאור גרמני שעמד בראש הוצאת Verlag der Kunstבדרזדן היה מעריץ, אספן ומו״ל של יצירות קפלן, ונהג לבקר את קפלן לעיתים קרובות.³² בשנת 1960 מאייר הציג את קפלן לאריק אסטוריק – סוחר אמנות ופילנתרופ אמריקני ממוצא יהודי ובן למהגרים רוסים, בעליה של גלריית גרובנור הלונדונית. לפגישה הייתה השפעה עצומה על הצגת עבודותיו של קפלן מחוץ לברית המועצות.
אף שאסטוריק רכש יצירות משל 27 אמנים מלנינגרד, היצירות של קפלן הן ששבו את ליבו יותר מכול, והוא רכש 90 ליתוגרפיות. ב־1961 התקיימו בגלריה גרובנור שתי תערוכות: בראשונה הוצגו כל 27 אמני לנינגרד ובשנייה עבודות משל קפלן בלבד. זו הייתה תערוכת היחיד הראשונה של קפלן, והראשונה שלו שלא הוצגה בגבולות ברית המועצות (הוא עצמו מעולם לא הורשה לצאת את גבולותיה).
התערוכה שהציג אסטוריק הובילה למכירת עבודות של קפלן למוזיאונים בבריטניה, גרמניה, צרפת, איטליה וארצות הברית וגם לאספנים פרטיים, וזכתה לביקורות אוהדות בתקשורת. מבקר האמנות של ה״דיילי טלגרף״ כתב: ״קפלן הוא אחד משניים או שלושה אמנים מקומיים בלבד, שאני משוכנע כי לגביהם לא יתעוררו ספקות בדורות הבאים״, ואילו כתב העת Burlington Art Magazine השווה את היצירות של קפלן לאלה של שאגאל. באותה שנה ארגן אסטוריק תערוכה מיצירות קפלן בניו יורק, ובשנת 1962 עשה כן במוזיאון בצלאל בירושלים.
בשנת 1972 הפיק אסטוריק אלבום מרשים בשפה הרוסית, בצבע ובכריכה קשה, של יצירות קפלן, עם הקדמה שכתב המבקר בוריס סוריס. הספר הוכן לדפוס אבל צאתו לאור ברוסיה התעכבה שוב ושוב, ולכן פורסם לבסוף בלייפציג.
כשקפלן קיבל עותק מן האלבום הופתע לראות כי הצנזורים הסירו את סמל המגן דוד מן האיור שלו ל״בכי על ילד מת״ בסדרת ״מן השירה היהודית העממית״. שנים ספורות לאחר מכן, קפלן הסיר בעצמו את מגן הדוד מתצריב ״אם המוות״ (מתוך סדרת רוגצ׳וב), משום שחש שהמוזיאון הרוסי שהתעניין ברכישת היצירה עלול לדחות את הסדרה כולה אם יופיע בה מגן דוד. אלה היו הבעיות שעימן קפלן נאלץ להתמודד.
במשך 12 שנים קפלן היה האמן הרווחי ביותר בלנינגרד. אולם, בהתאם למדיניות הממשל הסובייטי, ההכנסה ממכירות הועברה למדינה והוא הרוויח כשני אחוזים בלבד מהמכירות.

שנותיו האחרונות
השנים האחרונות בחייו של קפלן לא היו קלות. הוא חש ברע לעיתים קרובות, ונאלץ להפסיק את עבודותיו לפרקי זמן. עם זאת, הוא עבד על סדרת ״רוגצ׳וב״ שלו כמעט עד ימיו האחרונים. כאן חזר שוב לילדותו, אבל הפעם כבר לא כינה את הסדרה ״כתריאליבקה״ כפי שעשה בשלב מוקדם יותר בחייו. כעת התמודד ישירות עם זיכרונותיו האישיים, בלי להסתתר מאחורי סופרים יהודים מקובלים ובלי להיכנע לפחד מפני תיאור מפורש של נושאים יהודיים.
ב״אֵבל״ (1975) תיאר קפלן את מותו של ילד, את אימו הבוכייה, ואת אביו המביט מעלה בצער בעת שמעל דולקת מנורת זיכרון. ב״יגון״ (1976) יצר החֶרֶט שלו תמונה של קבורה יהודית, שבה הנפטר נישא אל בית הקברות. לפני השיירה מופיעים אבלים שאחד מהם אוחז בידו קופת צדקה ועליה נכתב ״צדקה תצילנו ממוות״.
קפלן גם מביא אלינו את חגיגות רוגצ׳וב. ב״חתונה״ (1978) הזוג שזה עתה נישא עומד תחת משקוף עץ רעוע, בפתח ביתם החדש, וזוג נוסף תחת חופה. התמונה כולה מוקפת באנשים שהאמן זכר. מוזיקאים על גגות הבתים, אנשים מביטים מבעד לחלונותיהם – ועיזים, עיזים בכל מקום. ב״איש עני״ (1978) קפלן צייר את קבצן העיירה כשהוא חוצה את העיר ובידו הוא אוחז מקל הליכה.קפלן מצייר חייטים, נפחים, טוחנים, נגרים, שענים, נגני תיבות נגינה – כלי עבודתם בקרבתם, וכולם מוקפים בעיירתם או ילדיהם.
קפלן אף צייר את אביו, קצב העיירה, ומעליו שלט שבו נכתב: ״האטליז של ל' קפלן״. הוא מראה לנו תינוקות שאימותיהם מרדימות אותם בניעות עדינות, בחורים לומדים טקסטים יהודיים בחברת מוריהם, ילדים רוקדים עם ספר התורה, חגיגות פורים, נשים מדליקות נרות שבת, חתונות, אוהבים, את ראשו העטוף בטלית של יהודי קשיש האוחז בספר שהמילה ״ישראל״ על כריכתו, וגרסאות שונות שבהן נראה סב בלבוש יהודי, עם נכדו החובש את הכובע שילדים יהודים נהגו לחבוש ב״חדר״. עבור קפלן, שהיה ילד חולני, הציורים הללו אינם מייצגים רק זיכרונות חיים של נעוריו, אלא אולי גם את תשוקתו שלו להותיר אחריו נכד, אפילו כזה שייוולד באמצעות ציור שצייר, כמורשת לעצמו – ולנו.
תנחום בן לוי יצחק ושרה קפלן נפטר ב־3 ביולי 1980. הוא נקבר בלנינגרד, ואת מצבתו עיצב חברו, האמן דוד גוברמן. גוברמן רשם וצילם מאות מצבות יהודיות בעיירות שהיו פעם, בין שנות השלושים לשנות השישים, בתחום המושב היהודי. קפלן השתמש בצילומיו של גוברמן כדי ליצור יצירות אמנות, ולכן העיצוב של גוברמן הוא סימבולי. על חלקה העליון של המצבה כתוב, ביידיש: ״האמן תנחום קפלן 1902–1980״. את חלקה העליון של המצבה מקשט ציור של עז, בעל החיים האהוב עליו ביותר, שמסמל באופנים רבים את העולם שהוא לא שכח מעולם.
אנטולי קפלן חי בתקופה הקשה ביותר בהיסטוריה היהודית. רבים מחבריו סבלו נוראות, ועולם רוגצ׳וב, האהוב עליו, נהרס. באמצעות יצירות האמנות שלו הוא שימר את העולם היהודי היקר שעלול היה להישכח ולהימחות על ידי הסובייטים. הוא לא היה רק ״מְענה אבנים״, אלא גם ״אספן אבנים״, אבני זיכרון ודרך שאותן ליקט אחת־אחת: ובזמנים מסוכנים אלה השמיע קול ויזואלי לעולם שאחרת עלול היה להיעלם לנצח.
 
אפילוג

המאמר תבע ממני זמן רב של תחקיר וכתיבה. מאז עבודת הדוקטורט והספר שכתבתי על חייו של איסאק באבל, בשנת 2015, לא הקדשתי זמן כה רב לכתיבה. כשהימים הפכו לשבועות, ניסיתי להבין מדוע ולפתע הסיבה התבררה.
בעת שקראתי ספרים ומאמרי מחקר על קפלן ועולמו, עמדו מאחוריי סבי־אבי ואחרים מבני משפחתי, שנרצחו בגטו של רוגצ׳וב. סבי, שמת ממש לפני שהיגרנו מלנינגרד בשנת 1978, עמד לצידם. המשוררים והסופרים היהודים שנרצחו ונעלמו ברוסיה הסובייטית היו שם גם הם. וכמובן, גם אנטולי קפלן שהשפיל את מבטו כדי לראות אם השרבוטים שלי ראויים לשקף את חייו ואת המשמעות שהעניק ליצירתו.
לעם הסובייטי הותר לקבל סופר יהודי אחד, שלום עליכם, ואמן יהודי אחד, אנטולי קפלן. המורשת שהם – ורבים אחרים – השאירו לנו ממשיכה לחיות בתוכנו, ואני מקווה שאף בילדינו.

מאמר זה מוקדש לזכרם של המאסטרים הגדולים הללו ולזכרם של כל אלה שחיו ולעיתים קרובות סבלו באותם זמנים קשים.

ד"ר דוד רוזנסון נולד בסנט פטרבורג (אז לנינגרד), גדל בארה"ב, וכיום מתגורר בירושלים.

בטרם מונה לתפקיד מנכ"ל בית אבי חי, כיהן במשך למעלה מעשור כראש קרן אבי חי

בברית המועצות לשעבר. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בסופר היהודי־רוסי הגדול איסאק באבל

והוא מחבר הספר In Search of Isaac Babel, שראה אור בשפה הרוסית.

 
הערות שוליים:

1. מתוך: The Memoirs of Leonid Pasternak, London: Quartet Books LTD, 1982, p. 155.
2. שם משפחתו המקורי של קפלן, כפי שהוא מופיע על גבי חלק מיצירות האמנות שלו לזכר הוריו, היה קפלוּן. כשעבר לפטרוגרד, הוא שינה את שמו הפרטי מתנחום לאנטולי ואת שם משפחתו מקפלון לקפלן, כדי להעניק להם צליל רוסי יותר.
3. העיר נוסדה בשנת 1703 על ידי פטר הגדול ושמה המקורי היה סנט פטרסבורג. בשנת 1914, בראשית מלחמת העולם הראשונה, שמה שונה לפטרוגרד, משום שהשם המקורי נחשב לגרמני מדי. בעקבות מותו של לנין בשנת 1924 קיבלה העיר את השם לנינגרד, לזכרו. עם נפילת הקומוניזם בשנת 1991 חזרה העיר להיקרא בשמה המקורי, סנט פטרסבורג.
4. במהלך השנים האקדמיה נודעה בשמות שונים. למען הפשטות אני מכנה אותה ״האקדמיה״.
5. .Boris Suris, Anatoly Lvovich Kaplan:Study of the Oeuvre, Leningrad, 1972, p. 9
6. דב־בר לוין נולד למשפחה חסידית בעיירה לידאי, במחוז מוגילב, השוכנת כ־227 ק״מ מרוגצ׳וב. אף שהיה איש ספרות, ולמרות מיופיה קשה, התגייס לוין כדי לשרת בצבא בימיה הראשונים של מלחמת העולם הראשונה. הוא מת בקרב בחזית לנינגרד ב־17 בדצמבר 1914, בהיותו בן 37. פרטים נוספים על חשיבות יצירו של דב־בר לוין ועל חברותו עם אנטולי קפלן, ראו:
Valery Dymshits, Forgotten oberiut: 100th Anniversary of the birth of Doyvber Levin, Narod Knigi v Miri Knig, 53, October 2004 (ברוסית).
7. לתנועת OBERIU הייתה זיקה לפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. התנועה ביקשה לסלק את ההיגיון ואת העולם האמיתי מן הספרות ומן היצירה האמנותית.
8.בשנת 1931 חארמס הואשם בחברות בקבוצה של סופרי ילדים אנטי־סובייטים, נעצר והוגלה. הוא שוחרר אך נעצר שוב באוגוסט 1941. כדי שלא יוצא להורג, חארמס העמיד פנים שאיבד את שפיותו ונכלא במחלקה פסיכיאטרית. הוא מת מרעב במרפאת הכלא בשנת 1942, במהלך המצור על לנינגרד. חברים רבים אחרים בקבוצת OBERIU חלקו עימו גורל דומה.
9. אורגיב ידועה היום בשם אורחיי, ונמצאת במרחק של כ־40 קילומטרים מקישינב. בשנת 1920, כשאורגיב עדיין הייתה חלק מבסרביה, אוכלוסייתה נאמדה ב־25 אלף נפשות, ושני שלישים ממנה היו יהודים.
10. Boris Suris, Anatoly Lvovich Kaplan:Study of the Oeuvre, Leningrad, 1972, p. 14.
11. Vladimir Konshevich, About the Lithographs of A. Kaplan Leningrad. Moscow, 1968, p. 251 (ברוסית).
12. Natalya Kozyreva, Anatoly Kaplan: Leningrad, Lithographs 1944–1956, Saint Petersburg: Vita Nova, 2014, p. 9 (ברוסית).
13. במהלך מלחמת העולם השנייה חבר הילדות של קפלן, המשורר סמואיל גלקין, היה חבר בוועדה היהודית האנטי־פשיסטית ובמערכת כתב העת Eynikeit שפרסמה הוועדה, ובו כתב על אודות השואה. אף שהיה משורר עטור פרסים, בשנת 1949 הוא וחברי ועדה אחרים נעצרו באשמת ״פשעים נגד המהפכה״ וריגול. כל הנאשמים מלבד איציק פפר עונו, הוכו ונכלאו במשך שנים בבידוד כדי לסחוט מהם הודאות. משפטם היה משפט סודי שישבו בו שלושה שופטים צבאיים וללא נוכחות עורכי דין, ושום אזכור למשפט זה לא הופיע בעיתונות. ב־12 באוגוסט 1952 הוצאו 13 הנאשמים להורג בכלא ליובנקה, טרגדיה שנודעה בשם ״ליל רצח המשוררים״. גלקין לא הוצא אז להורג, כנראה משום שבהיותו במעצר לקה בהתקף לב: פרדוקס אופייני להיסטוריה הסובייטית.
14. אלה הודפסו כסדרות של גלויות מאוירות.
15. איוריו של קפלן לספרו של קורולנקו ״המוזיקאי העיוור״ לא פורסמו מעולם.
16. ״משפטו של שמר״ מאת שלום עליכם.
17. Mikhail German, Introduction to Anatoly Kaplan. The State Russian Museum, Palace Editions, 2007, p. 56
18. Mikhail German, Introduction to Anatoly Kaplan. The State Russian Museum, Palace Editions, 2007, p. 60
19. Mikhail German, Introduction to Anatoly Kaplan. The State Russian Museum, Palace Editions, 2007, p. 50
20. הדימוי החוזר של העז זכה כנראה להסבר המוצלח ביותר מפיו של מבקר האמנות בוריס סוריס. בצטטו מן התרגום הרוסי של יצירות מנדלי משנת 1961, הסביר סוריס כי אצל יהודים החיים בתחום המושב רכישת עז שיכולה לספק חלב למשפחה הייתה האות הראשון לעושר שמאפשר לשרוד, ולכן בעל חיים זה הוא סמל אהוב באמנות היהודית.
21. למשל, ראו את איוריו של האמן אל ליסיצקי (1890–1941) ל״חד גדיא״.
Kiev: Kultur Lige.
22. Die Legende vom Zicklein Mit Bildern von Anatoli L. Kaplan, Der Kinderbuchverlag Berlin-DDR, 1981, p. 27 (בגרמנית).
23. דמיטרי שוסטקוביץ׳ (1906–1975) נולד בלנינגרד. הוא היה מלחין רוסי נודע שקשריו עם הרשויות הסובייטיות היו בעייתיים. בתקופת שלטונו של סטלין, גונה בעיתונות משום שלא הרכין את ראשו בפני האידיאולוגיה התרבותית הסובייטית וחי תחת איום מתמיד במעצר. שוסטקוביץ׳ נודע בהערצתו ליהודים והגן עליהם. הוא צוטט כאומר כי יהודים עונו במשך זמן כה רב, שהם למדו להסתיר את ייאושם ולהביא אותו במוזיקה שלהם. מוזיקת העם היהודית הייתה אהובה עליו במיוחד, משום שהייתה רבת פנים ויכלה להישמע שמחה וטרגית בו זמנית. לאחר מלחמת העולם השנייה שוסטקוביץ׳ רכש כרך של מילות שירי עם יהודיים, והלחין מבחר מתוכם. ״המחזור היהודי״ של שוסטקוביץ׳ בוצע רק לאחר מותו של סטלין, ואפילו אז במרבית הביצועים לא הוזכרה המילה ״יהודי״.
24. גור אריה יהודה הוא מוטיב מקובל באמנות היהודית. האריה, שמסמל את שבט יהודה, מוזכר בבראשית מט, ט: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". לעיתים קרובות הכוונה היא לשם הנפטר. שמו של אביו של קפלן היה ״לוי יצחק״, וברוסית ״לב״, שם המתורגם כ״אריה״.
25. ציפורים מסמלות שלום ולעיתים קרובות הופיעו על מצבות של נשים.
26. Gogols Gestaltungen Gespräche mit Anatoli Lwowitsch Kaplan, Neue Deutsche Literature, 1979, Nr. 3, p. 136.
27. Ilya Ehrenburg, Introduction to album of Lithographs by A. Kaplan "Tevye the Milkman", Leningrad: Artists of the RSFSR, 1961.
28. Boris Suris, Anatoly Lvovich Kaplan:Study of the Oeuvre, Leningrad, 1972, p. 17 .
29. Mikhail German, Introduction to Anatoly Kaplan, Saint Petersburg: The State Russian Museum: Palace Editions, 2007, p. 26.
30. Mikhail German, Introduction to Anatoly Kaplan, Saint Petersburg: The State Russian Museum: Palace Editions, 2007, p. 28.
31. Mikhail German, Introduction to Anatoly Kaplan, Saint Petersburg: The State Russian Museum: Palace Editions, 2007, p. 20.
32. בשנת 2007 תרם מאייר חלק ניכר מאוסף יצירות קפלן שלו למוזיאון הלאומי של מינסק: חלקן הוצגו בעיירת הולדתו של קפלן, רוגצ׳וב.