"הבנו שאין כתובת"

04.12.22

האלימות בחברה הבדואית נובעת מהתרופפות החוק? התרבות הבדואית אינה מאפשרת למדינה להגן על הנשים הבדואיות? האם המדינה צריכה להתערב בפוליגמיה? אל תלמדו מהתקשורת. הפעילה החברתית עו"ד חנאן אלסאנע מסבירה על מה באמת נאבקות הנשים הבדואיות

הכתבה מבוססת על ראיון שנערך עם אפרת רוזנברג-שפירא

 

"אני מזמינה אתכם לבוא ולקרוא את ההיסטוריה של הנשים הבדואיות; הנשים הבדואיות הן נשים אמיצות מאוד. יש להן עוצמה אדירה. אנחנו הצלנו את עצמנו והוצאנו את עצמנו מהמעגל הקשה, סירבנו למציאות. אנחנו לא רוצות להיות קורבן ואנחנו לא רוצות להיות תלויות באף אחד". את הדברים האלו אמרה לנו חנאן אלסאנע, בשיחה שלה עם אפרת שפירא רוזנברג לקראת הפרק החדש בהסכת שלנו "קצה הקרחון".

בין שלל פעילויותיה של עו"ד חנאן אלסאנע, פעילה פמיניסטית חברתית בחברה הבדואית, היא עבדה כמנהלת החינוך ופיתוח החברה בעמותת "סידרה" בכפרים הלא-מוכרים בנגב, היא מנהלת קו חם לזכויות נשים בדואיות והיא גם האישה הבדואית הראשונה שעמדה בראש רשימה לכנסת. כשמצבן של הנשים הבדואיות עולה בשיחה, היא טוענת: "אין ספק שנושא הנשים הוא רגיש מאוד בחברה הבדואית, אבל כל מה שהאזרחים הישראליים יודעים על הבדואים זה מה שהם קיבלו מהתקשורת. גם בחברה הערבית עצמה, מי שלא גר בדרום חושב שהמצב הוא של פוליגמיה או אלימות ומניח שהנשים לא-משכילות, חלשות, קורבן. אבל המציאות היא אחרת".

ב"קצה הקרחון" משוחחת אלסאנע עם שפירא-רוזנברג על החברה הבדואית בכללה, ואולם, קידום מעמד הנשים בחברה קרוב לליבה במיוחד. היא מתנגדת להנחה הרווחת שהאתגרים של החברה הבדואית הם נגזרת של התרבות והדת של הבדואים, וכן להנחה שהנשים הבדואיות הן למעשה קורבנות של החברה שבה נולדו. לדבריה, מה שפגע יותר מכול במעמד הנשים בחברה הבדואית הוא המעבר לעיר. מעמדן של הנשים הבדואיות התערער למעשה בשל תהליכי עיור. לפני המעבר ליישובי הקבע שתוכננו על ידי המדינה, 95 אחוז מהנשים הבדואיות עבדו. הן הביאו פרנסה הביתה וחשו מידה מסוימת של עצמאות. מאז המעבר ליישובים, אחוזי האבטלה הנשית ביישובים תל שבע ורהט הגיעו ל-89 אחוז.

"האישה מצד אחד איבדה את הפרנסה ואת אורח החיים שלה", מספרת אלסאנע, "ומצד שני, לא נבנתה שום תכנית או לא ניתנה שום אלטרנטיבה כדי להתמודד עם דרישות החיים המודרניים. מצד אחד, איבדנו את הזהות שלנו, את התרבות שלנו, את הפרנסה שלנו, את האדמות שלנו, את הקרקע, ומצד שני, אנחנו רואים שאין לנו שום אלטרנטיבה; אין עזרה בתעשייה, אין תעסוקה. עד שנאבקנו על כך בשנת 2018, לא היו שירותי תחבורה. על כל זכות בסיסית נאלצנו, הבדואים, להיאבק על מנת לזכות בה".

ובכל זאת, מהי מידת האחריות של החברה הבדואית עצמה על מצבה?

"למשפט הבדואי, שהיה ידוע גם בתקופת המנדט הבריטי וגם בתקופת העות'מאנים, יש סעיפים, מנהגים, שופטים, מנגנון. יש מערכת שכובדה על ידי כול, בכל התקופות. בתוך המשפט הבדואי יש תחום שעוסק רק בזכויות נשים, ויש שופטים בדואים, שאחד מהם הוא השופט אל עוקבי, שופט ידוע ומפורסם, והוא מתעסק רק בזכויות נשים ובהגנה עליהן מפני אלימות. לפני המעבר לאורח החיים המודרניים, נשים נהנו מזכויות תחת חסותו של המשפט הבדואי: דיני משפחה, דיני עבודה, כבוד. הגבר לא היה מעז להרים יד או להתנהג באלימות כלפי אשתו כי לפי המשפט הבדואי, ההרתעה והעונש גדולים וכבדים יותר מאלו שאנחנו רואים בחוקים האזרחיים."

אבל זה המצב גם היום?

"במשך 15 שנים, לפני שהגעתי לארגון 'איתך מאכי: משפטניות למען צדק חברתי', עזרתי לנשים דרך המשפט הבדואי. הצלחתי להגן על הרבה נשים דרך שופט בדואי, כי לא ראיתי שהמשטרה עזרה לנו וסייעה לנו להגן על הנשים. נעזרתי בשופטים בדואים כדי להגן על הנשים ולמצות את הזכויות של הנשים שפגעו בהן באלימות. כשהיה דיון בזכות האישה לצאת לעבוד וללמוד, כשהיו מקרים של הכפשת שם של נשים, אפילו בנושאים כמו בעלות על הקרקע – לנשים יש זכויות דרך המשפט הבדואי, ואנחנו נעזרנו בו. אבל לצערי, בעקבות המעבר מאורח חיים בדואי לחיים מודרניים, המשפט הבדואי מתפרק, ואין לו את המנדט ואת הדומיננטיות כמו שהיה לו לפני חמש שנים. לכן, אנחנו הנשים נמצאות במרחב או בזירה מאוד רגישה ומאוד קשה.

"לא סתם אני נמצאת בארגון 'איתך מאכי'. ראיתי שהמשפט הבדואי התפרק, ואין דרך טובה מספיק להגן על הנשים. הבנתי שבמקום הזה, אנחנו, עורכות דין ומשפטניות, יכולות להיאבק, לעשות שינוי במדיניות ולייצג אוכלוסיות וקבוצות נשים גם באופן פרטני וגם בקידום אינטרסים מובהקים של אוכלוסיות מוחלשות. אגב, אנחנו לא עוסקות רק בזכויות של נשים בדואיות, אלא גם בזכויות של נשים חרדיות או אתיופיות, למשל."

האם האלימות בחברה הבדואית נובעת רק מהתרופפות של החוק הבדואי?

"יש אצלנו משהו בתרבות הבדואית שאין ויכוח עליו, וזה העניין של הכבוד. הכבוד לא בא מתוך אגו, אלא מתוך התפיסה של הגבר את האישה, שאומרת, אם אני בא ומכבד אותך, נותן לך הכול, ואני מוכן לתת לך את הכול – לפרנס, לעזור לך כלכלית, הכול הכול – בתמורה תני לי את הכבוד שלי. תכבדי. בכלל, במערכות יחסים, כבוד זה עניין מאוד חשוב אצל הבדואים".

השאלה אם הכבוד הזה לא מוליד אלימות, גם בין גברים, וגם, את יודעת, כולנו מכירות את המושג "רצח על רקע חילול כבוד המשפחה", שלרוב מתאר מצב שבו האישה מתנהגת שלא כמקובל, פוגעת בכבוד של המשפחה ונפגעת בגלל זה.

"90 אחוז מהנשים הבדואיות שמגיעות לקו החם של הארגון 'איתך מאכי' ולמרכז לזכויות נשים נמצאות במעגל האלימות - אם אנחנו מדברים על אלימות נפשית ואם מדברים על אלימות פיזית. זה לא היה ככה בעבר, וכשבאנו ובדקנו מהן הסיבות, איך זה הגיע לידי כך, ראינו שאין מערכת שתגן על הנשים. הבנו שאין לנשים כתובת. ראינו שהמדינה לא לוקחת את האישה הבדואית למקום שיציל אותה ויוציא אותה מהמעגל. בארגון שלנו ראינו שהעצמה כלכלית של אישה ונתינת  הזדמנות להשתלב באקדמיה או לקבל השכלה עוזרים לה לגייס מנגנונים וכלים שיאפשרו לה להוציא את עצמה ממעגל האלימות. זה הצליח".

זה עוזר לה או פוגע בה? יש תפיסה כזו שלפיה אחד הדברים שגורמים לנשים להיפגע זה דווקא הפער שנוצר מכך שהן מתקדמות ומתפתחות, והגבר, שנשאר מאחור, לא יודע להתמודד עם זה.

"לא בהכרח, לא בהכרח. למי שנמצאת בקשר איתנו והיא עובדת או עצמאית מבחינה כלכלית יש את הכוח ואת העוצמה להוציא את עצמה ממעגל האלימות, גם אם זה יעלה לה בגט או בגירושין. ברגע שהאישה עצמאית, היא יכולה לכלכל את עצמה ולדאוג למשפחה ולילדים שלה ולסרב להיות במעגל האלימות. אבל כל עוד אנחנו מתמודדות עם החסם הראשי בפני הנשים הבדואיות, שהוא 89 אחוזי האבטלה, ועם החסם הנוסף – 300 אלף אזרחים במדינה שמפעילים רק 16 מעונות יום, דבר שמונע מנשים להשתלב בשוק העבודה - אנחנו נמשיך לראות אלימות. אבל אם אנחנו מדברים על אלימות או על פשע, בחברה הערבית בכלל ובחברה הבדואית בפרט, יש אנשים שהם אלימים, ואנחנו הנפגעים הראשונים. אנחנו אלה שנמצאים בתוך הכפר, בתוך היישוב; אנחנו הנפגעים. שנים פנינו למשטרה, לבית המשפט ולמדינה בבקשה לטפל בפשע או באלימות, ולא קיבלנו אוזן קשבת או התעניינות; שום דבר. רק כשהאלימות הגיעה ליהודים, הבינו שיש פה משהו מסוכן".

 

  חנאן אלסאנע (צילום: ראניא אלסאנע)

 

רבים טוענים שהמדינה לא צריכה להתערב בחברה הבדואית ובמנהגיה; שהיא לא צריכה לאכוף את החוק נגד פוליגמיה, למשל, כי זאת התרבות של הבדואים, ויש לכבד אותה. אלסאנע לא מאמינה לטענה של המדינה שהיא רוצה לעזור לאישה הבדואית, אבל התרבות והחברה הגברית אינה מאפשרת לה.

"זו טענה ששמעתי בפעם הראשונה באו"ם, כשהגעתי לוועדת מעמד האישה כדי לבקש ממדינת ישראל להקשיב לצרכים של הנשים", מסבירה אלסאנע, "קודם כול, אני אומרת להם, אותה חברה גברית לא מונעת מכם לבוא ולהרוס את הבית שלי, את האימפריה שלי, את המקום שמגן עליי. אנחנו מדברים על הריסות של 2,900 בתים בשנה בתוך החברה הבדואית. כשזה מגיע לזה, המדינה לא עושה חשבון ולא חושבת על התרבות או על הזכות הבסיסית שלנו בתוך מדינה דמוקרטית. ואז המדינה באה בטענה שמה שמונע ממנה לעזור לנו הוא התרבות והחברה הגברית. החברה הבדואית לא מונעת מהמדינה לספק לה גישה והזדמנות להתחבר לתשתיות, למים, לחשמל, לספק שירותי תחבורה שיעזרו לנו ויתנו לנשים הזדמנויות לצאת ממעגל האלימות וממעגל הפוליגמיה. כשאין את הדברים הבסיסיים האלו, אי-אפשר לבוא בטענות כמו אנחנו רוצים לטפל בזה, אבל החברה לא נותנת לנו".

את חושבת שהמדינה צריכה להילחם בפוליגמיה או בפגיעה בנשים על רקע חילול כבוד המשפחה, או לאפשר לחברה לטפל בזה בעצמה?

"כשהמדינה באה עם סוג של אכיפה של החוק נגד פוליגמיה, מה שעניין אותה זה שאנחנו לא נתרבה ושלא יהיה לנו עוד ילדים. היא דאגה למנוע מאיתנו להתחתן עם נשים פלסטיניות מעזה או מהגדה המערבית. לא ראינו באכיפה הזאת, בחוק הזה, ניסיון להציל את הנשים הבדואיות או לסייע להן. ראינו שהמדינה עסוקה במטרה שלה: להעביר כמה שיותר בדואים לכמה שפחות שטח ולהפחית את מספר הבדואים באזור הנגב. אז לבוא ולהגיד, אנחנו רוצים לעזור, אבל החברה... זה לא רציני. אני עצמי התמודדתי עם האתגרים החברתיים והגבריים הפטריארכליים אצלנו."

"אם אני הצלחתי, גם אתם תצליחו. אני הייתי בתוך המעגל והצלחתי להתמודד עם דברים מאוד רגישים. אני זוכרת איך בפעם הראשונה שפתחתי פייסבוק, התמודדתי עם החברה הגברית ועם המעגל הכי קרוב. הגעתי לכפרים בדואיים, שידועים כשמרנים וקשים ומאוד ורגישים כלפי מעמד הנשים הבדואיות. נכנסתי לתוך הכפרים ופתחתי כיתות. אני זוכרת שמשרד החינוך אמר לי, "את לא תצליחי". כשהגענו לבג"ץ, לכנסת, כדי לבקש לממש זכות בסיסית, את זכות הנשים לחינוך, ולא היה תקציב, הם תקצבו ואמרו לי, את לא תצליחי כי הגברים לא יתנו לך. אמרתי, אם אתם מצליחים להיכנס ולהרוס, אני יכולה להיכנס ולהצליח ולפתוח כיתות קרוא וכתוב. ופתחתי 15 כיתות. אתמול הסתכלתי על התמונות של המפגש הראשון. אנשים ממשרד החינוך התרגשו, לא האמינו. אפילו בחלומות שלהם הם לא חשבו שזה יקרה. וזה, אני אומרת לך, זו אמונה, זו אסטרטגיה. אני חושבת שלמדינה יש את היכולת, יש לה את הזכות ואפילו את החובה להגן על הנשים הבדואיות, להעצים ולחזק אותן ולבנות מודל ואסטרטגיה מותאמת לצרכים שלהן, במקום לקדם אינטרסים של עצמה".

להאזנה לפרק הראשון מהעונה השנייה של "קצה הקרחון" "מי מפחד מהבדואים" לחצו כאן>>

 

 

עוד בבית אבי חי