לחגוג עצמאות

"אף שההיסטוריונים מתווכחים ביניהם אם החתימה על הצהרת העצמאות הייתה בעצם בשניים ביולי או בארבעה באוגוסט, מה זה בעצם יום אחד או שניים, חודש אחד או שניים כאשר אנחנו חוגגים חירות? שיהיה הארבעה ביולי". ד"ר דוד רוזנסון מנכ"ל בית אבי חי מצטרף לחגיגות החירות

תמונה ראשית -  Envato Elements

 

אני זוכר שהיינו צופים בצעדת מהפכת אוקטובר בטלוויזיה במקום שגדלתי בו, שנקרא בזמנו לנינגרד. המשפחה שלנו בדיוק רכשה טלוויזיה, והיינו אחת מהמשפחות הבודדות בבניין רב הקומות שלנו שהיה ברשותה המכשיר הזה. הדירה שלנו, דירה בגודל 30 מטר רבוע שנדמתה לי אז כדירה גדולה, הייתה מלאה בשכנים ובחברים שהצטרפו אלינו כדי לצפות במנהיגות הסובייטית העליונה - חבורת גברים בני 80 עם כובעים ומעילים כבדים שעמדו מעל המאוזוליאום של לנין ונפנפו בידיהם בזמן שצפו, כמונו, בצעדה הצבאית שהציגה לראווה את כוחה הצבאי של ברית המועצות.

השעון הענק של מגדל ספאסקאיה של הקרמלין צלצל בדיוק בעשר בבוקר. שר ההגנה הסובייטי, חזהו מכוסה במדליות בוהקות, נסע בלימוזינה (בתקופה שרכבים פרטיים היו נדירים כל כך בברית המועצות, שכאשר ראינו מכונית ברחובות, היינו עוצרים בהפתעה). שר ההגנה נעצר ליד כל אחת מהעוצבות הצבאיות ואמר שלום לחיילים. החיילים, בתורם, הגיבו בקול אחד: "אוּרָה! אוּרָה! אוּרָה!" ("הידד! הידד! הידד!").

צעקות החיילים הדהדו בין חומות הקרמלין ובתוכנו. כילדים, התמלאנו גאווה בזמן שראינו את פני החיילים נשואות מעלה ושמענו את התזמורת הצבאית הסובייטית מבצעת את הגרסה המלאה של ההמנון הלאומי של ברית המועצות, ואז את הצליל מחריש האוזניים של 21 יריות רובים חגיגיות. אפילו שצפינו בצעדה ממרחק של 700 קילומטר מדירתנו הפצפונת בלנינגרד, הצדענו מול הטלוויזיה, שמסיבה בלתי-ברורה תמיד הייתה נתקפת תזזית של חוסר קליטה ורעש לבן בהישמע ה"אוּרָה!" ("הידד!") השלישי של החיילים. למרות זאת, עמדנו בגאווה וצעקנו "אוּרָה! אוּרָה! אוּרָה!" ביחד. הקולות שלנו הצטרפו לאלפי קולות אחרים מהבניין שלנו ומהבניינים השכנים בלנינגרד. רוב השכנים שלנו האזינו לצעדה ברדיו, וצעקות ה" אוּרָה!" התפשטו ברחבי 11 אזורי הזמן של מה שהיה אז ברית המועצות.

כמה שנים אחר כך, כשגרתי בארצות הברית, חבריי החדשים הצטרפו אליי תחת שמיים מלאי בלונים אדומים, לבנים וכחולים שהתעופפו באוויר. תזמורות בתי ספר תיכון עם כלי נשיפה בוהקים, מעודדות מתלהבות וצעירים אמריקאים בעלי פנים אדומות שרו בקולי קולות את "הדגל זרוע הכוכבים" בזמן שצעדו ברחובות. אנחנו צפינו מהצד, אכלנו פופקורן, לעסנו נקניקיות וניסינו להיפטר מהדביקות בידיים משערות הסבתא שעלו 10 סנטים. כשהערב ירד, היינו מפנים את המבט שלנו מעלה וצופים בזיקוקי הארבעה ביולי שמילאו את שמי ארצות הברית. כך חגגנו את ההצהרה שהכריזה שאמריקה עצמאית וחופשייה משלטונו של המלך ג'ורג' השלישי ומהמגבלות שהטיל ושהמדינה נהפכה ל"ארצם של החופשיים וביתם של הגיבורים!" (עם סימן קריאה חזק בסוף!).

אף שההיסטוריונים מתווכחים ביניהם אם החתימה על הצהרת העצמאות הייתה בעצם בשניים ביולי או בארבעה באוגוסט, מה זה בעצם יום אחד או שניים, חודש אחד או שניים כאשר אנחנו חוגגים חירות? שיהיה הארבעה ביולי.

ד"ר דוד רוזנסון מנכל בית אבי חי, צילום - ניקולאי בוסיגין

כאשר עברנו לישראל, חשבתי בתמימותי שחגיגות יום העצמאות של ישראל ימלאו גאווה ציונית, וצרמו לי המנגלים הנפוצים בפארקים ברחבי המדינה שמילאו את שמי ישראל בעשן. איכשהו, הרגשתי שאין זה נכון לחגוג את העצמאות של ישראל, המדינה שציפינו לה שנים, עם נקניקיות ועם אבטיחים. אני קיוויתי למשהו דומה יותר לתיאור של עמוס עוז של החמישה במאי, 1948, ב"סיפור על אהבה וחושך".

אבל בו-זמנית תמיד אהבתי את העובדה שיום הזיכרון לחלְלי מערְכות ישראל וּלחללי פעולות האיבה הוא ערב יום העצמאות, בשונה ממדינות אחרות, שבהם הימים האלה מופרדים. הפרויקט הייחודי של בית אבי חי "פנים. יום. זיכרון." והאזכרה לזכר הנופלים מציינים את יום הזיכרון בערב שלפני חגיגות יום העצמאות. ברור לכולנו שקיומה של מדינת ישראל לא היה אפשרי לולא אלו שמסרו את חייהם בעבורה.

אני תמיד נרגש כשיום העצמאות הישראלי מתחיל באופן רשמי דקות בודדות אחרי השקיעה בטקס הצבאי בהר הרצל. הדגל הישראלי שעמד בחצי התורן במהלך כל יום הזיכרון מורם ועולה לראש התורן, וחיילים ישראלים חזקים צועדים עם יחידותיהם.

אני חש גאווה כשאני רואה את 12 האנשים שתרמו תרומה ייחודית למדינת ישראל מדליקים את 12 המשואות המסמלות את 12 שבטי ישראל. אני צופה בשקיקה בתלמידים של בתי ספר תיכון וחטיבות ביניים מרחבי העולם מתאמצים לענות על השאלות שאת התשובות להם אני בדרך כלל לא יודע בחידון התנ"ך העולמי. ואז, בסוף החגיגות, אני משתאה מאלו שמקבלים את פרס ישראל הנחשק משום שהצטיינו בתחום הלימודים שלהם או תרמו תרומה נכבדת לחברה הישראלית.

אני יודע, ייתכן שאני תמים מדי או אידיאליסט, אבל אירועים אלו מרגשים אותי, ואף, אם יותר לי להתפייט, נוטעים בי השראה. 


ארוחת יום העצמאות (רביעי ביולי) - Envato Elements


בשנה האחרונה, בפעם הראשונה בחיי, אני ומשפחתי הלכנו למנגל לא-רחוק מביתנו. עלינו במעלה רחוב כ"ט בנובמבר (שמשמעות שמו רלוונטית מתמיד ביום העצמאות) והצטרפנו למשפחות שכנינו שצלו בשר על הגריל, הכינו סלטים מרובים וחתכו כמויות ענק של פירות לתוך קערות פלסטיק לא-נגמרות. היו שם משפחות שעשו עלייה בעשור האחרון מפריז, ממוסקבה, מלונדון, מלוס אנג'לס ומבואנוס איירס. אפילו היו כמה צברים אמיתיים (אלו שמשפחותיהם חיו בארץ כבר לפחות שלושה דורות), שתיבלו את כל המאכלים ושתו קפה ישראלי חזק. המבוגרים דיברו שפות שונות; הילדים, לא משנה מאין הגיעו הוריהם, דיברו כולם עברית ביניהם. קיבוץ גלויות אמיתי.
בלי צעדה צבאית ובלי תזמורות, בלי סופי שבוע ארוכים; בילוי בחברת אנשים שהפכו את מדינת ישראל לביתם ולעתידם. אולי זו באמת הדרך הכי טובה לחגוג עצמאות.


*תרגום הכתבה מאנגלית: ליילה פלדמן

עוד בבית אבי חי