עם הספר לא מפחד מדרך ארוכה

מהו מקומם של השירה ושל הספרות בדור שלנו? לרגל שבוע הספר, אירח נשיא המדינה יצחק הרצוג במשכנו אנשי ספרות ורוח מבית אבי חי שהעניקו את תשובותיהם לשאלה החמקמקה הזו

תמונה ראשית, צילום - ניקולאי בוסיגין

 

לפעמים אפילו מילוי שאלון יבשושי יכול להיהפך לשיר. כך נוצר שירהּ הקצרצר של לאה גולדברג, ״תשובה״, שנכתב בעקבות שאלה מתוך שאלון של אגודת הסופרים: ״לשם מה נכתבים שירים ליריים בדורנו״? גולדברג השיבה בזו הלשון:

״וּמַה לַּעֲשׂוֹת בְּסוּסִים בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים?

וּבָאַיָּלוֹת?

וּבָאֲבָנִים הַגְּדוֹלוֹת

שֶׁבְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם?״

מאז אותה תשובה חלף יותר מיובל: מרכבות הסוסים הן זיכרון רחוק; את האיילות אפשר לראות בעיקר בגני החיות; ואולי רק האבנים הגדולות שבהרי ירושלים נותרו במקומן. כמותן, נותרו על כנן השאלות כבדות המשקל שעליהן גולדברג ביקשה להשיב: מהו מקומם של השירה ושל הסיפורת בדור שלנו? כיצד יופייה של המילה העברית חוצב את דרכו אלינו בימים האלה, בזמן הזה?

השאלה הזאת עמדה במרכז ״משכן לעברית", מפגש ספרותי מיוחד של בית אבי חי שהתארח בבית נשיא מדינת ישראל. לרגל שבוע הספר, אירח נשיא המדינה יצחק הרצוג במשכנו אנשי ספרות ורוח מבית אבי חי, ואלה העניקו את תשובותיהם לשאלה החמקמקה הזאת בדרך שהם מכירים היטב: באמצעות קריאה קשובה של טקסטים.

בפתח האירוע הוזכר ששבוע הספר הוא זמן חגיגי, אך גם נשיא המדינה וגם מנכ״ל בית אבי חי התייחסו בדברי הברכה שלהם לאתגר הגדול של הזמן הנוכחי. ״אנחנו נמצאים בתקופה לא-פשוטה עבור הספרות העברית״, אמר ד״ר דוד רוזנסון, מנכ״ל בית אבי חי. ״הסיבות ידועות: משבר מדעי הרוח, התחרות עם המסכים והעניין הציבורי הדועך – כל אלא דורשים מאיתנו לחשב מסלול מחדש". ד"ר רוזנסון הוסיף כי בית אבי חי שואף ליצור בשנה הבאה פסטיבל מרכזי שיוקדש לספרות ולשירה עברית. "אנחנו כבית אבי חי", אמר, "מחויבים לפעול לכך ש'עם הספר' יצדיק את שמו".

"המרחק בין חשיבותה של הספרות והשירה העברית ובין ההכרה והתמיכה בהן בפועל  הולך וגדל", הוסיף הנשיא הרצוג. הוא תיאר את אנשי ונשות הספרות העברית כמי שיצרו "עולם שלם של ילדות, של חגים ושל עונות. הם שימשו חלונות פתוחים אל הדמיון האנושי והאישי והצמיחו ניסויים נועזים בשפה, בצורה ובתוכן. הם הערוגות שמהן הכול צמח". עוד אמר הרצוג: "הספרות היא מקור מים חיים, תוסס, גועש ונועז. לא תהיה תרבות ישראלית וחברה ישראלית בלי נהר ספרות ושירה שכזה, הזורם בליבה".

ד"ר דוד רוזנסון מנכל בית אבי חי, צילום - ניקולאי בוסיגין

במהלך האירוע עצמו הדגימו הדוברות והדוברים כיצד הספרות העברית מעניקה משמעות לסיפור היהודי-ישראלי ואף לסיפור האוניברסלי. הסופר והחוקר פרופ' חיים באר הציע לראות את היצירה העברית כחלק ממסורת עתיקה של פרשנות. "הספרות העברית היא כיום הפרשנית החשובה, החתרנית והמרתקת ביותר של התנ"ך", אמר פרופ' באר, "אם בשעתו היו אלה חז"ל, אחריהם הפרשנים הקלאסיים כדוגמת ר"שי ואברבנאל, ולאחר מכן החסידות, הרי שהיום זו השירה העברית".  לראיה קרא פרופ' באר בשירו של ט. כרמי, "מעשה אבות", שבמרכזו ניצבת השאלה  מה קרה לאחר העקדה? בשירו כרמי שם זרקור על חיי היום יום ועל המרקם המשפחתי שנוצרו בעקבות העקדה, ובתוך כך על בדידותו הבלתי-נסבלת של אברהם: "... הַקּוֹל שֶׁבְּתוֹכוֹ / (הַיָּחִיד שֶׁנּוֹתַר לוֹ) / אָמַר: כֵּן, הָלַכְתָּ, / מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, / וְעַכְשָׁו, סוֹף-סוֹף, מֵעַצְמְךָ".

מם ד. ברנסטיין, כבוד הנשיא יצחק הרצוג, ד"ר דוד רוזנסון, עזרא מנקין, צילום - ניקולאי בוסיגין

החוקר והיועץ האקדמי של בית אבי חי, פרופ' אביגדור שנאן, קרא בשיר "אררט" של דן פגיס, השואל מה עלה בגורלם של הדגים בזמן שמימי המבול התייבשו. פרופ' שנאן הסביר כי בניגוד למדרש, שדרש כי הדגים הספיקו לשוב לים, בחר פגיס לתאר אותם כמי שנשמטו לפתע אל הקרקע: "עתה על פני אדמה מתקרשת / פרועי סנפיר נלכדו / ובפה פעור טבעו באויר". פרופ' שנאן הצביע על כך כי הפרשנות הזאת מהדהדת את סיפור חייו של פגיס כניצול שואה; כלומר,  יהודי אירופה משולים לניצולי התיבה החוזרים ליבשה, ואילו הדגים שנלכדו בקרקע הם אלה שניסו להרוויח ממצוקתם בזמן המלחמה.

התפיסה של הספרות העברית כפרשנית של התנ"ך קשורה בעבותות גם לגלגוליה של שפת הקודש עד ימינו אנו. "בספר יצירה מובא הרעיון שהעולם עשוי מאותיות עבריות", הסביר עמיחי חסון, משורר ומנהל אמנותי בבית אבי חי. "אפשר להגיד שלפי הספר הזה, המציאות מורכבת מהסיפורים שהשפה העברית יכולה לייצר". לדבריו, "משהו מהמיתוס הזה מתקיים במציאות: התנ"ך ממשיך להיות הטקסט המחולל של התרבות המערבית, ואנחנו, דוברי העברית, יכולים לקרוא בו ולהבין אותו באופן ישיר, בלי תיווך, כך שכל סיפור או שיר שנכתבים היום בעברית מודרנית הם בעצם פרשנות חדשה, רפרנס מעודכן למילים העתיקות של ספר הספרים".

צילום - ניקולאי בוסיגין

הסופרת והמחזאית מרסל מוסרי עסקה ביכולתה של הספרות זו להתבונן ולתאר את ההוויה הישראלית בת זמננו. מוסרי סיפרה ששגרת הכתיבה שלה כוללת שיטוטים ברחובות ובשווקים ברחבי הארץ שבמהלכם היא מבקשת לצוד דמויות וסיפורים: "אני מנסה להבין למי כל רוכל נותן בהקפה, איזו זקנה מזכירה לו את אימו ואיזו אישה מקבלת שריקה", הסבירה מוסרי וקראה את סיפורה "סבתא בדיה", העוסק בקשר הקרוב לסבתהּ דרך תיאור של ביקור משותף במספרה.

ההוויה העכשווית עשויה באותה המידה דווקא להקשות את מלאכת הכתיבה, כפי שטען המשורר והעורך אלעד זרט, שקרא את שירו "הדב", שבו קול השירה נאלם אל מול עולם שנחרב. "לא כותבים שירה במקום כזה", קרא זרט, "שקט. רק רחש הקריסה של כיפת הקרח / במערב גרינלנד".

אל מול הייאוש מהקרח הנמס בגרינלנד, הדהדו שלוש מילות הכותרת של שירה של חמוטל בן יוסף מפיה של המרצה לספרות בלהה בן אליהו: "עלה מפלס הכנרת". בן אליהו דנה בגאות ובשפל שמתחוללים בשיר – בין ידיעת כאב, אובדן ואשמה ובין נחמה, תקווה ושמחה שמעורר הסמל הארצישראלי הזה, המתמלא ב"גֶּשֶׁם שֶׁשְׂפַת אִמּוֹ הִיא עִבְרִית".


בלהה בן אליהו, צילום - ניקולאי בוסיגין

התשובות המגוונות והמשתנות-תדיר לשאלת תפקידה של הספרות העברית הן במידה רבה ביטוי לעושר ולחיות שמאפיינים את היצירה המקומית. אך האם בדומה לכנרת, גם מעל לספרות העברית מרחפת סכנת בצורת? אם לשפוט על פי הלהט שאחז בדוברים בבית הנשיא ועל פי הצפיפות בירידי שבוע הספר, אפשר לומר באופטימיות זהירה: הספרות העברית כאן כדי להישאר.

עוד בבית אבי חי