כשדרור תמיר יצא לתור אחר מקורות חלבון אלטרנטיביים לטובת אוכלוסיות רעבות באפריקה ובאסיה, הוא מצא אחד: חגבים.
מיליארדים מסביב לעולם כבר אוכלים חגבים וחרגולים: ביפן קוראים להם אינגו ואוכלים אותם מתוקים; בתאילנד, בסין ובאינדונזיה מטגנים אותם בטיגון עמוק; במזרח התיכון – במיוחד בערב הסעודית ובתימן – קולים אותם; במדינות אפריקאיות רבות מטגנים אותם בקצת שמן ומלח; מקסיקנים מטגנים אותם בצ'ילי ובליים, או מגישים אותם קצוצים בתוך טאקו.
גם אם הרעיון לאכול חגבים אינו ממש חדש, מה שתמיר החליט לעשות הוא בהחלט חידוש: הוא ייסד את חברת חרגול פודטק – חוות גידול החגבים המסחרית הראשונה בעולם. וכעת, בצפון הארץ, תמיר מגדל חרקים.
מרבית אספקת החגבים העולמית מקורה באיסוף בטבע, והזמינות העונתית שלהם מוגבלת מאוד. הגישה של חרגול פודטק היא שונה. תמיר, רואה חשבון לשעבר בעל ניסיון של יותר מעשור ביזמות בתחום המזון והתזונה, מגדל את החרקים בחווה ליד הכנרת ומשווק אותם בעולם – לארצות מפותחות ולא-מפותחת כאחד.
בעיני אמריקאים או ישראלים, הרעיון לאכול חגבים מן הסתם אינו קל לעיכול. אבל תמיר מאמין שאנחנו צריכים להתרגל, מסיבות תזונתיות. לטענתו, חגבים מכילים 70 אחוז חלבון, וגם אומגה 3 ואומגה 6, ברזל, אבץ, חומצה פולית ועוד. סיבה אחרת לאכילת חגבים היא אקולוגית: אכילת חרקים היא הרבה יותר ידידותית לסביבה מאשר גידול בקר, עופות ושאר בעלי חיים מסורתיים יותר.
תמיר יכול למנות עוד ועוד יתרונות של אכילת חגבים: "הם אוכלים כמעט אך ורק עשב ירוק, ולכן אחוז השומן בהם נמוך מאוד", הוא מסביר, "הטעם והריח שלהם הרבה יותר נייטרלי משל חרקים אחרים, ולכן הם החרק הנאכל ביותר מסביב לעולם. בעזרת תיבול פשוט, קל מאוד לשנות את הטעם שלהם ולהתאים אותו לסגנונות קולינריים שונים".
המייסדים: חנן אביב, בן פרידמן ודרור תמיר (צילום: נאור פרידמן) |
כששאלתי אותו אם הוא באמת חושב שאמריקאים יאכלו חרקים, לא היה לו שום ספק בכך: "כן, אני מאמין שחגבים יהיו כמו סושי", הוא אומר, "בשנות ה-80 הרעיון של אכילת דג נא גם נשמע משוגע לאמריקאים. לחרקים יש אותו הפוטנציאל, בייחוד לאור העובדה שבעיני חלקים גדולים של האוכלוסייה, כמו המקסיקנים, הם כבר נחשבים למעדן. החטיף הנמכר ביותר בימינו באיצטדיון הבייסבול של הסיאטל מארינרס הוא צ'פולינס, שזה חגבים קלויים במלח-ליים ובאבקת צ'ילי. הרבה צעירים בימינו פתוחים לרעיונות חדשים כדי לאכול בריא יותר ובצורה ידידותית יותר לסביבה, והרבה מהם בקטע של דיאטת פלאו. אני מאמין שהם ישמחו להוסיף חגבים לתזונה שלהם. אני יודע שזה עדיין נשמע מופרך, אבל איקאה כבר מפתחים כדורי בשר עם זחלי קמח כחלק מליין של מנות בנות-קיימא וידידותיות לסביבה, וחברת פפסיקו חוקרת אפשרויות של שימוש בחלבון חרקים לחטיפי הדוריטוס שלהם, אז אני יכול לומר בבטחה שהעתיד כבר כאן".
תמיר מאמין שבישראל יהיה אפילו עוד יותר קל להכניס אכילת חגבים למיינסטרים. "בישראל כמה אוכלוסיות נהגו לאכול חגבים: יהודים שעלו מתימן, ממרוקו ומאלג'יר הביאו את המסורת הזאת איתם. הם נהגו לאכול חגבים, בייחוד בשנות ה-50, בתקופת הצנע. גם ערבים ישראלים ופלסטינים נהגו לאכול חגבים. באותה תקופה נחילים של ארבה (חגבי מדבר) זרמו לארץ, והיה קל לתפוס אותם בטבע. אבל בארץ, כמו בכל מקום אחר, אנשים אימצו הרגלי אכילה מערביים והפסיקו ללקט את המזון שלהם בטבע. אבל אני מאמין שאוכלוסיות שנהגו לאכול חגבים בעבר ישמחו לחזור לעשות זאת".
עד שזה יקרה, מרבית ההכנסה של החברה שלו תגיע משיווק אבקת חלבון מחגבים ליצרני מזון. כרגע, מוצרי מזון רבים, החל במחטיפי אנרגיה וכלה בבירה, מכילים צרצרים וזחלי קמח. תמיר מעוניין להוסיף חגבים לרשימה הזאת. הוא סיפר לי שמוצרי החגבים הראשונים של חרגול פודטק – חגבים מוכנים לאכילה ומוצרים המכילים אבקת חגבים – יגיעו למדפים בארצות הברית בהמשך השנה.
חרגולים קשים למיתוג
הצלמת ובלוגרית הנסיעות דנה לב לבנת סיפרה לי שהיא אכלה חגבים בשוק בקמבודיה (הם היו פריכים ודי תפלים) ובמקסיקו (חברים מקומיים נהגו להזמין גואקמולה עם צ'פולינס, שהיא די חיבבה). אחד הזיכרונות מקמבודיה שעדיין גורמים לה לחייך הוא ממלון בקמפונג צ'אם, עיר הממוקמת על נהר המקונג. "הייתי בקמפונג צ'אם והחלטתי להתפנק במלון יוקרתי ולא בהוסטל זול. המלון היוקרתי עלה שישה דולרים ללילה, והוא היה ריק כשנכנסתי. השומר ליווה אותי לחדר. כשנכנסתי החלונות היו פתוחים וראיתי חרגולים מקפצים להם, אז ביקשתי לעבור לחדר אחר. החדר השני היה פחות נחמד. החלון שלו השקיף לחניון, וגם בו קיפצצו להם חרגולים, אז הייתי מעצבנת וביקשתי לראות שוב את החדר הראשון. השומר החזיר אותי לחדר הראשון וניסה להבין מה הבעיה שלי עם החדר. הצבעתי על החרגולים המקפצצים ומזמזמים. השומר לא הבין כל כך מה הבעיה; הוא היה אפילו קצת מזועזע ממני, ובנונשלנטיות נכנס לחדר, סגר את החלון וניגש לחרגולים. הוא תפס אותם בידיים והכניס אותם לפה, לעס, חייך אלי ואמר: 'נו פרובלם'".
אף על פי שבמסעותיה מסביב לעולם היא ראתה אנשים רבים אוכלים חגבים, לבנת לא מאמינה שהחברה המערבית מוכנה לזה: "אני חושבת שכמו כל דבר אחר, גם עניין החרגולים הוא תלוי חברה, ולנו כחברה מערבית יהיה קשה מאוד עם הרעיון של אכילת חרגולים. יהיה קשה מאוד למתג אותם כטרנד, אולי רק כמשהו בריאותי, כתוספים, כחלבונים או משהו כזה. אנחנו מפחדים ונגעלים מחרקים, ואין שום סיבה שנכניס אותם לגוף. אישית, הייתי שמחה להתבדות ופתאום לראות חרגולים בסופר, ולו רק כי זה יבשר על פתיחות תרבותית".
חגבים הם החרק הכשר היחיד בעולם, אבל לא כל סוגי החגבים כשרים. על פי התלמוד, חגבים שיש להם ארבע רגליים, ארבע כנפיים, קרסולין (כרעיים) וכנפיו חופין את רובו לנתר בהן הם כשרים למאכל. בימינו יש רבנים שזיהו מינים מסוימים של חגבים ככשרים, ואילו אחרים מאמינים שזהות המינים הספציפיים המותרים לאכילה אינה ידועה.
"אנחנו יודעים בדיוק אילו מינים של חגבים כשרים: ארבה נודד וארבה מדבר", טוען תמיר, "ארבה הוא תופעה התנהגותית של חגבים; זו אינה משפחה אחרת. חגבים הם גם חלאל למוסלמים, והם גם מוזכרים בברית החדשה: יוחנן המטביל אכל חגבים ודבש יער".
פרופ' ארי זיבוטפסקי, שהוא רב ומרצה למדעי המוח באוניברסיטת בר אילן, השקיע שנים ארוכות בחקר הכשרות של בעלי חיים אקזוטיים, והוא מעביר קורס בבר אילן על בעלי חיים וההלכה. הוא וד"ר ארי גרינשפן הגו וארגנו סעודות הלכתיות של חיות אקזוטיות, במטרה לשמר מסורות אוכל כשר שהולכות ונעלמות מן העולם. השניים קיימו את הארוחות החינוכיות הללו בירושלים, בניו יורק, בלוס אנג'לס ובשיקגו, ולחגבים היה מקום של כבוד בתפריט.
"זה ידוע שעד תחילת המאה ה-20 יהודי תימן ויהודים בחלק ממדינות צפון אפריקה אכלו חגבים בלי היסוס", אומר זיבוטפסקי, "היתה שערורייה במרוקו במאה ה-18 כשאחד הרבנים המרוקאים המפורסמים והמשפיעים ביותר אסר על אכילת חגבים, אבל ההשפעה של זה היתה קטנה מאוד. בגדול, יהודי הארצות הללו המשיכו לאכול אותם. עם קיבוץ הגלויות, ארגוני הכשרות ניסו לייצר איזו סטנדרטיזציה של חוקי הכשרות ולהפוך אותם למקובלים על חתך רחב ככל האפשר של האוכלוסייה. נכון לעכשיו, איש מהם לא התיר אכילת חגבים, אם כי אני יכול לראות ארגונים ספרדיים פחות מיינסטרימיים נותנים תעודות כשרות לחגבים. ככל שהפופולריות של אכילת חגבים תעלה בעולם המערבי באופן כללי, אני צופה שיופעל לחץ מהשטח והזן הכשר יקבל השגחה ויהודים שומרי כשרות יאכלו אותם. יש מין אחד של חגב שכמעט בוודאות נאכל בעבר בידי יהודי תימן וצפון אפריקה, ועל כן ניתן לומר שיש לו מסורת של כשרות".
"אשתי התרגלה שיש קופסה של חגבים מיובשים על השיש, והילדים מתים עליהם".(צילום: נאור פרידמן) |
דרור תמיר עצמו אכל את החגב הראשון שלו בסך הכול לפני כשלוש שנים, במהלך אירוע טעימה למשקיעים מחו"ל שהוזמנו ללמוד על הפוטנציאל של חגבים כמקור חלבון עולמי. "צוות צילום של CNN הגיע לתעד את האירוע", תמיר נזכר, "זאת הייתה הפעם הראשונה שהכנסתי חרק לפה, ולמרות כל מאמציי להיראות רגוע וכאילו אני נהנה מזה, הצילום הראה סיפור אחר. מאז אכלתי המון חגבים והתרגלתי לרעיון. גם כל המשפחה שלי אימצה את המנהג. אישתי התרגלה לזה שיש לנו חגבים במקפיא וקופסה של חגבים מיובשים על השיש במטבח, והילדים שלי מתים עליהם".
לפני הפגישה שלי עם תמיר ידעתי שזה ייגמר בזה שאיאלץ לאכול חגב, ולו רק בשביל הנימוס. איכשהו קרה שאכלתי שניים. הם היו קלויים בתנור, בלי שום תיבול או רוטב, כך שאוכל להתרשם מהטעם הטבעי של החרק. זה היה, איך לומר – שונה. שונה מאוד. העובדה שלא התעלפתי כשתמיר הורה לי להסיר את הרגליים ואת הכנפיים היא הישג בפני עצמו. ואת הטעם קשה מאוד לתאר. זאת הסיבה שאכלתי את החגב השני, מה שלא קירב אותי כהוא זה למציאת תשובה לשאלה מהו טעמו של חגב. כל מה שאני יכולה לומר זה שהוא היה פריך, ואם לומר את האמת, דוחה.
הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי
Model.Data.ShopItem : 0
6
