קול העם בפייסבוק: כך הרשתות החברתיות משפיעות לטובה על התקשורת הממוסדת

סוגיית חופש הביטוי באינטרנט עולה לכותרות, בדרך כלל, בהקשרים הנוגעים לשוליים שלה: הוצאת דיבה של פוליטיקאים או אנשי עסקים, אלימות מילולית וכדומה. באחרונה, למשל, תבעה חברת הכנסת מירי רגב גולש שקרא לה "זונה" בפייסבוק, והוא תבע אותה בחזרה בתביעה אזרחית. אבל ההתמקדות בשוליים מפספסת את העיקר. רוב האנשים לא משתמשים בחופש הביטוי הנרחב שהעניקה להם הרשת כדי לקלל אחרים (אם כי זה בהחלט שימוש לא זניח ולא בלתי חשוב), אלא כדי להפיץ ולחלוק מידע הרלוונטי לחייהם.

ככל שהמידע הזה פרטי באופיו, כך השפעתו על הדמוקרטיה או על הפוליטיקה זעירה (אם כי באמת מדהים לגלות איזה תפקיד גדול יש לחתולים בחיים של אנשים). אבל הפצתו הרחבה של מידע בעל אופי ציבורי שינתה לחלוטין את הדרך שבה הדמוקרטיה שלנו פועלת (אם כי ברור שעוד מוקדם מדי לעמוד על מלוא ההיקף של השינוי הזה).

כבר כמעט מיותר לומר היום שהאינטרנט, ובעיקר הדרך החדשה-יחסית שבה הוא מאורגן, כלומר, הרשתות החברתיות, יצרו "תקשורת חדשה", כפי שנוהגים לקרוא לזה, אבל בו בזמן ובעקבות זה, הן גם ארגנו מחדש את התקשורת "הישנה", שנאלצת להתאים את עצמה לטעמם של לקוחותיה – אין לה ברירה כיום אלא לשמוע את קולם.

הדבר נכון גם לבחירת התכנים, גם לאופן הגשתם וגם לסדר העדיפויות התקשורתי. האינתיפאדה הנוכחית המשתוללת בירושלים היא דוגמה טובה לכך: נכון למועד כתיבת הדברים הללו, אמצעי התקשורת "הישנים" מסרבים בעקשנות לדווח עליה (וכך מתאימים את עצמם כמובן לאינטרס של הממסד – מערכת הביטחון, מערכת המשפט והממשלה – שהשקט המדומה מחזק את השליטה המדומה שלהם במצב), ואילו ברשתות החברתיות שלי, מדגם מייצג למדי, זהו הנושא המדובר ביותר.

• " ניתן להניח שלו היה פייסבוק ב-1993, הסכם אוסלו לא היה נחתם לעולם ו-1,500 האנשים שנהרגו בעקבותיו היו חיים היום. התקשורת הממוסדת לא היתה יכולה לעמוד בלחץ שהיה מפעיל עליה קול העם בפייסבוק, והממשלה לא היתה יכולה להרים את המבצע המסוכן הזה בלי התמיכה המוחלטת של התקשורת " אבל כאמור, לא רק ברשתות החברתיות: קיימת "זליגה" מהרשת אל התקשורת הממוסדת, הן של תכנים והן של אופני הבעה. קשה להוכיח זאת, מכיוון שאי אפשר להשוות את כמות הדיווחים על אותה האינתיפאדה בהינתן פייסבוק בעולם ובהיעדרו, אבל ניתן להשוות את סיקור האינתיפאדה הנוכחית לסיקור אינתיפאדות קודמות ולהיווכח – כך אני מעריך – שתשומת הלב שכלי התקשורת הגדולים מעניקים לאירועים כמו זריקות אבנים, שבעבר היו עוברים מתחת לרדאר, גדולה היום בהרבה - אמנם במשורה, וודאי שהתקשורת אינה מבליטה אותם כפי שהיא מבליטה מקרים שסיקורם תואם את האג'נדה הפוליטית שלה (למשל, מקרי אלימות יהודית כלפי ערבים – "תג מחיר"), אבל עדיין, אין לטעות בהבדל בין אז לעכשיו.

אחרי 20 שנה

עדות נוספת להשפעתה של התקשורת החדשה והרשתות החברתיות על הדמוקרטיה ניתן למצוא בהרכב חברי הכנסת החדשים מהמערכת לעומת הוותיקים, הנפלטים המערכת. הפרופיל של חבר הכנסת החדש רחוק מזה של הישן. אם פעם היו אלה "המקושרים" – אלו שהיו חברים של חברים משורות המפלגה או מקבוצות עתירות הון סמלי אחרות, כמו צבא או אקדמיה, הרי שהיום אלו "הכוכבים" – מי שזכו לפופולריות בזכות התקשורת (או שנבחרו אישית בידי מנהיגים פוליטיים שזכו לפופולריות בזכות התקשורת). מובן שכוכבי טלוויזיה ובידור היו גם קודם, אבל היה זה השינוי הפוליטי שיצר האינטרנט אשר הפך אותם למועמדים פוליטיים לגיטימיים.

אם ניקח את ההשפעה הזאת של השיח האינטרנטי החדש על המצב הפוליטי ונשתעשע ב"מה היה קורה אילו", ניתן להניח שלו היה פייסבוק ב-1993, הסכם אוסלו לא היה נחתם לעולם ו-1,500 האנשים שנהרגו בעקבותיו היו חיים היום. התקשורת הממוסדת לא היתה יכולה לעמוד בלחץ שהיה מפעיל עליה קול העם בפייסבוק, והממשלה לא היתה יכולה להרים את המבצע המסוכן הזה בלי התמיכה המוחלטת של התקשורת.

אבישי עברי הוא עיתונאי ותסריטאי. עורך תכנית הסאטירה "לאטמה" בערוץ הראשון