עת להשליך

עת להשליך. כל כך הרבה התרחשות במילה הזו להשליך. וכל כך הרבה שלווה. אני יושבת ומנסה לפענח: מהי ״השלכה״. מה במילה הזו, בפעולה הזו, אחר ומשוחרר כל כך לעומת מילים/פעולות אחיות לה.

 

השלכה. במבט מבחוץ זה יכול להראות כמו הרבה פעולות דומות. זריקה למשל. אבל להשליך זה לא לזרוק. יש במילה הזו משהו אחר. השלכה היא פעולה נטולת מאמץ לעומת זריקה. זריקה היא פיזית כל כך. השלכה היא פעולה אחרת. יש בה התכוונות אחרת. מה היא?

 

היפטרות? היפטרות אכן מספרת משהו על הפרידה מן האובייקט, אבל היפטרות מהדהדת מערכת יחסים טורדת, שלאו דווקא נוכחת בהשלכה. להיפטר זה להיחלץ, להשתחרר ממשהו. השלכה, לעומת זאת, מספרת שהפרידה כבר קרתה, בממד מסוים, לפחות רגשי. נותר אך להיפרד בממד הפיזי.

 

בהשלכה, הפרידה נטולת מאמץ. אין כעס, אין טינה. השלכה אינה מסירה, אינה נתינה: אין נמען כשמשליכים. השלכה אינה יידוי, על אף האבנים שבסוף הפסוק שבקהלת: כשמשליכים לא מנסים לפגוע. בהשלכה אין יעד, וגם אין ייעוד מסוים למושלך. ההשלכה מגדירה אותו רק מצד העבר, מצד מה שנגמר והסתיים המילה הזו.

 

ההוויה הזו השלכה. מה יש בה? פתאום נזכרתי בשיר:

 

הרשת הגדולה

 

בעל ההעזה

עושה

ולעיתים גם ממית

מי שיש לו את האומץ

לא לעשות

מניח לטבעי להיות

לעשות ולא לעשות

שני אלה לפעמים מועילים

לפעמים מזיקים

טאו של השמיים

לא נלחם

ותמיד מנצח

לא מדבר

אבל תמיד עונה

לא קורא

וכולם באים

נראה רגוע

ובכל זאת

יש לו תכניות

רשת

השמיים

גדולה

ורחבה

ולמרות

שעיני

הרשת

גדולות

אין

דבר

בעולם

שיחמוק

 

(מתוך "ספר הטאו" ללאו דזה,בתרגום ניסים אמון).

 

ובקריאה, מתחוור לי, לאט: בהשלכה יש המיזוג הזה. עשייה ואי עשייה. ידיעה ואי ידיעה. אין הרבה פעולות כאלה, יחידות סגולה, שיוצרות חלל. היחידה שעולה על דעתי כרגע היא שיטוט. ההשלכה היא הינתקות עמוקה. היא כזו משום שהדבר המושלך עוד מתקיים, לפחות זמן מה, מחוץ לחזקתך.

 

וזה הקושי בהשלכה וזו גם עוצמתה: ויתור על הדבר, שהוא גם ויתור על הידיעה אודותיו מעתה ואילך. ואולי משום כך ההשלכה מפנה כל כך הרבה יותר מרק מקום. השלכת בסתיו מספרת לנו על שנה חדשה שמתקרבת. מזכירה לנו שיש מה שסיים את תפקידו בחזקתנו ועתה עליו להמשיך את תפקידו במקום אחר.


"בלילות הסתיו" של קצת אחרת

זמן השלכת הוא זמן של זיכרון, געגוע. הוא הזמן לעצב על מה שנגמר. ובכל זאת, קשה לנו להשליך. אנחנו חוששים. אנחנו יודעים: השלכת תותיר את העץ עירום. תבוא אי וודאות. הישן סיים את תפקידו והחדש אינו עדיין. כל כך נחוץ, חיוני, להיפרד, וכל כך מפחיד להישאר ללא.

 

אנחנו יודעים שנחוץ לוותר על האחיזה במה שסיים את תפקידו, מה שאינו מתאים עוד, כדי לפנות מקום למתאים יותר. יודעים שקשה לנכון, למזין, למפרה, להגיע אם מקומו תפוס על ידי מה שהוא כבר עלה יבש, קליפה ריקה.

 

אנחנו יודעים, אבל כמה קשה לעשות זאת. לעתים קרובות נעדיף להישאר עם הקושי המוכר, שגבולותיו ידועים, גם במחיר ויתור על האפשרות לטוב יותר, משום שאפשרות זו כרוכה במה שהוא אולי המפחיד מכל: אי ידיעה.

 

כל כך קשה לבטוח. לבטוח באביב שיגיע, בניצה שתלביש את הענף העירום. בכך שנתעורר, שהעורקים יתמלאו בעסיס, שתשוקה ויופי ילבלבו במקום שעכשיו הוא ריק.

 

אולי בשל כך, ׳שיר תקווה׳ שכתבתי לפני כמה וכמה שלכות, מספר, אמנם, על התקווה, אבל בה בעת חושף את הפחד, את הספק: במידה רבה, יותר משהוא שיר, ׳שיר תקווה׳ הוא לחש השבעה:

 

שיר תקווה " בהשלכה יש המיזוג הזה. עשייה ואי עשייה. ידיעה ואי ידיעה. אין הרבה פעולות כאלה, יחידות סגולה, שיוצרות חלל. היחידה שעולה על דעתי כרגע היא שיטוט. ההשלכה היא הינתקות עמוקה. היא כזו משום שהדבר המושלך עוד מתקיים, לפחות זמן מה, מחוץ לחזקתך "

משהו יבוא

משהו יבוא מן האין

יראה מה שאינו עדין

מה שאינו עדין

מן השקט הזה

שבור, יגע

מן השקט הזה

כבד, מתגעגע

מן השקט הזה שאינו פכח ואינו הוזה

מן השקט הזה ישתמע דבר

יחזור הזמן לְרַקֵּד במקומו

יחזור וְירַקֵּד אוירים ועפר

ישתכר, ישתכר, ישתכר הלב

ישתכר הלב שאת יינו עצר

ישתכר הלב ולא יעצור עוד יינו

צל מתוק יהיה מה שעכשיו הוא חושך

יֵרָאֵה כּלֹ מה שהינו

רגע לפני שהיא ילדה, עלמה זוהר כתבה על "עת ללדת"

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6