בירור אנלוגי בעולם דיגיטלי

הפסטיבל השנתי של של בית הספר לאמנות מוסררה יהיה הפעם בסימן היחסים בין העולם הדיגיטלי העכשווי לעולם האנלוגי המתקמבק. הכול התחיל במשאית עמוסה מצלמות פולארויד שחנתה בחזית בית הספר, מספר המנהל אבי סבג

כשהטלפון צלצל אצל אבי סבג, מנהל בית הספר לאמנות מוסררה בירושלים, והדובר הציג את עצמו כבעלים של פוטו מאיר, מרחוב אלנבי בתל אביב, שבה ועלתה בסבג תמונה ישנה. "נזכרתי בעצמי עומד שם, בפוטו מאיר, באזור שבו אלנבי יורד לים, אי אז בשנות ה-80 של המאה שעברה", הוא משחזר, "בוחן את הציוד החדיש שבחנות ובוחר את המצלמה החשובה הראשונה שלי. פילם שש על שש, עם עדשה כפולה. מצלמה אנלוגית כמובן".

 

הבעלים של החנות הוותיקה סיפר לסבג שהיא נסגרת – אין כבר ביקוש לסחורה מהדור הקודם – והציע להעביר את העודפים למוסררה. "הסכמתי בשמחה. חשבתי שנחלק כמה תיקים ומצלמות ומעט ציוד ישן לתלמידים, ואז, אחרי כמה ימים, ימים מגיעה לבית הספר משאית, עמוסה בקרטונים ארוזים, ופורקת כמות מטורפת של ציוד אנלוגי. הם פרקו שם מחסן שלם של מאות מוצרי פולארויד מכל העולם. עולם אנלוגי שלם. חלק מזה קיבלו הסטודנטים, אבל הגיעו גם אנשים מהשכונה, חרדים, אספני מתכות; זה נהפך לאירוע בפני עצמו, שגם תיעדתי בווידאו. באופן דיגיטלי, כמובן", הוא אומר ומחייך. 

הבטחה ל"התבוננות ביקורתית אך לא נוסטלגית" (דימוי: תינקסטוק)

כך עלה הרעיון לתמה המובילה של הפסטיבל הבינלאומי "מוסררה מיקס", שיתקיים זו השנה ה-14, בין ה-20 ל-22 במאי (מ-19:00 עד 23:00), וכותרתו "אנאלוג אפילוג". עניינו הוא מערכת היחסים העכשווית בין העולם הדיגיטלי החדיש לעולם האנלוגי המתיישן, המוספד, שמקבל נשמה מחודשת דווקא לנוכח דחיקתו. 

סביבה פצועה

 

המרחב שבו מתרחש הפסטיבל – ישראל, ירושלים, מוסררה – הוא בפני עצמו, במיוחד ב-150 השנים האחרונות, בגדר משחק של תפרים. מוסררה היא השכונה הערבית הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה. התגוררו בה משפחות מהאליטה הפלסטינית, שאליהן הצטרפו גם משפחות יהודיות (כמשפחת שוורץ, שבנותיה רות וראומה נישאו למשה דיין ולעזר ויצמן).

 

לאחר מלחמת העצמאות נהפכה מוסררה לשכונת "קו התפר" בין ירושלים הישראלית והירדנים, מטרה נוחה לירי צלפים. שוכנו בה בעיקר משפחות עולים מעדות המזרח, ובה צמחה בשנות ה-70 תנועת הפנתרים השחורים, שנאבקה בקיפוח העדתי.

 

בעשורים האחרונים שופצו והורחבו רבים מבתי מוסררה, ששמה המחודש הוא "מורשה". בשכונה עברו להתגורר תושבים משכבות סוציו-אקונומיות מבוססות. אנשים דיגיטליים מאוד. ברבים מבתי השכונה אפשר למצוא בנייה מודרנית על גבי קומות יסוד ותיקות. בתוך המעורב הירושלמי הזה בחר סבג להקים ב-1986 בית ספר קטן לצילום, שהתרחב עם השנים והוסיף מחלקות לניו-מדיה, למוזיקה חדישה, לתקשורת חזותית ולפוטו-תראפיה.

 

"אנחנו מתנהלים בתוך סביבה רגישה, מיוחדת", אומר סבג, "סביבה פצועה שהחיים בתוכה, ובכללם חיי בית הספר וכמובן הפסטיבל השנתי, הם חלק מתהליך של ריפוי, של צמיחה. אנחנו לא מטשטשים אף אחת מהזהויות של המקום; נהפוך הוא. כיוצרים, אנחנו רואים בפסטיבל אקסטנציה, התמשכות מרחיבה של התכנים הפלורליסטיים של בית הספר, מבחינה חברתית, לימודית ואמנותית, שמשלבים ערכים היסטוריים עם חדשנות. במהלך שלושת הימים של הפסטיבל, השכונה כולה היא אירוע של אמנות. התושבים והמרחב פותחים את השערים ליוצרים ותיקים וחדשים, ובעיקר לקהל - זה החדש וזה שחוזר לבקר". 

 
Farthest south. ישתתפו בפסטיבל (צילום: דניאל צ'צ'יק)

חוויית המעבר מעולם אנלוגי לעולם דיגיטלי, "תוך התבוננות ביקורתית אך לא נוסטלגית", כדברי סבג, נוצרת באמצעות עבודות בדימויים ובצלילים ממגוון רחב של תחומי אמנות, המוצגות ומתרחשות בטריטוריה המורכבת, הרבהשכבתית והטעונה של מוסררה.

 

מעבדה ניסויית

 

המנשר לפסטיבל מבשר כי הפסטיבל יעסוק השנה בקווי התפר שבין האנלוגי לדיגיטלי, בין עולמות וירטואליים למוחשיים ובמנגנונים חברתיים, כלכליים ואמנותיים הנעים בין העולמות הללו. יצירות האמנות עושות שימוש בפרקטיקות מגוונות כדי לנתח את המעבר בין האנלוגי לדיגיטלי ומתארות מנעד רחב של שימוש בטכנולוגיות, בכלים ובתכנים יצירתיים. התערוכה כוללת שימוש בטכנולוגיות אנלוגיות מובהקות, כמו שקופיות, כתיבה ומנגנונים מכניים, בצד אמצעים דיגיטליים מתקדמים, כגון תכנות, דימויים ממוחשבים ומוזיקה דיגיטלית". " חוויית המעבר מעולם אנלוגי לעולם דיגיטלי, "תוך התבוננות ביקורתית אך לא נוסטלגית", כדברי סבג, נוצרת באמצעות עבודות בדימויים ובצלילים ממגוון רחב של תחומי אמנות, המוצגות ומתרחשות בטריטוריה המורכבת, הרב שכבתית והטעונה של מוסררה "

 

 

כך, למשל, נבחנים דימויים דיגיטליים באמצעים אנלוגיים אצל האמן הפולני רישארד ואשקו, שהופך דימויים מרשתות חברתיות לציורים; במיצג של שרון פז נעים הצופים בחלל שבו מקרן וידאו משדר דימויים ומתמזגים איתם ליצירה אחת; תנועה הפוכה מתרחשת בעבודתם של המוזיקאית עדיה גודלבסקי והאמן אורי לוינסון, שהופכים את נגינת הנבל לרישום צלילי דיגיטלי. 

 

את תחושת הקור שיכולה ללוות את הטכנולוגיות הדיגיטליות מנסה האמן הגרמני-שוויצרי ניקי ניקה להפיג באמצעות קילוף השכבה הנושאת את החומר הדיגיטלי בתקליטורים. על גבי המשטח שנחשף מצייר ניקה במארקרים, והודות לאור, הופכת עבודתו לגלי קול, המייצרים סאונד חדש.

 

סרטי קלטות ישנים הופכים לחומר לסריגה בעבודתה של אולה לוין. המיצב של ביורן מלהאוס הגרמני מקבץ מכשירי טלוויזיה מיושנים, ואלה הופכים לחומר פיסולי הפולט צבע וקול. מופע הרדיו של עלמה אלורו ודפנה קינן ישלב חומרים מוזיקליים מוקלטים עם קולות "חמים" המשודרים במהלכו.

 

עבודה חשובה אחרת היא זו של המוזיקאי הנודע יוסי מר חיים, מראשי בית הספר, שיציג תשלילים (נגטיבים), המנגנים בתוך חלל נתון. "אנחנו מנסים", מסכם המנהל סבג, "להחזיר את העולם הדיגיטלי-וירטואלי אל תוך מרחב אנלוגי ממשי, אל השכונה, אל המבנה שלה ואל האנשים שחיים בה והאורחים שיגיעו.

 

"אנחנו לא מגישים תשובות ברורות, ידועות, אלא מציגים גישה אקספרימנטלית, ניסויית, חקרנית, סוג של מעבדה אמנותית אנושית שמעלה שאלות על התהליך המרתק של מעבר חלקים משמעותיים מהקיום האנושי ומהיצירה האמנותית לעולם הדיגיטלי ועל יחסי הגומלין שלו עם העולם האנלוגי. אנחנו מציגים את השאלות, במטרה שכל מבקר אורח בפסטיבל ימצא את התשובות הפרטיות שלו".


כל הפרטים על הפסטיבל באתר מוסררה 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

עוד בבית אבי חי