כשהייתי צעיר, עד גיל 14, הייתי חזק בענייני הכדורגל. שיחקתי בהפועל תל אביב, שיחקתי טניס תחרותי. התשוקה הראשונה שלי היתה דווקא ספורט; לא מוזיקה. אבל עוד לפני כן, אני זוכר את גמר גביע המדינה ב-1983: הפועל תל אביב מנצחת בדרבי מגול של גילי לנדאו, שהובקע באמצעות היד. באתי כניטרלי, לא ממש הזדהיתי עם צד מסוים, אבל אבא שלי קיווה שאבין שהחולצה האדומה היא העניין.
שם נוצר החיבור שלי לספורט, לכדורגל ולהפועל תל אביב. זו היתה חוויה. התמונה הזאת, של הדשא שנפתח בפניך בכניסה אל המגרש, בתור ילד, זה נתן תחושה מאוד חזקה. אלה בערך אותן עוצמות כמו המוזיקה.
אני ואבא שלי (השחקן אילי גורליצקי - ד.כ) מגיעים עד היום אל אותו מקום בבלומפילד וצופים ביחד במשחקים. הוא בעצם הוריש לי את הדבר הזה, וזה גם סוג של מפגש חברתי בינינו, מין בילוי שהוא מעבר לכדורגל. אני בעצמי רואה חיבור מאוד חזק בין ספורט למוזיקה, כי גם ספורט הוא סוג של שואו. ספורטאים גם הם "בדרנים" במובן של לעלות לבמה ולהופיע.
החיבור אל רפי נלסון: לא ראה את מפעל חייו מסתיים כך
מקום שאני מאוד קשור אליו מילדות וחזרתי אליו רק פעם אחת כאדם מבוגר הוא הכפר של רפי נלסון. זה היה דרומה, באילת. רפי נלסון היה חבר משפחה, והוא לא אהב כל כך ילדים. בכל זאת הוא התחבר אליי. באחד הימים בכיתי לו שאין לי מה לעשות, והוא אמר לי "תסתכל על הים. אין דבר יותר יפה מזה, ואתה אומר שאין לך מה לעשות?'.
רפי נפטר ב-88'. הוא היה האדם הראשון שהכרתי מקרוב ונפטר. לכן, כילד, המאורע היה לי שוק ממש גדול. דווקא אדם שטרף את החיים פתאום לא היה. שנה לאחר מכן הכפר הוחזר למצרים, כחלק מבוררות בין ישראל למצרים, ולא נשארו ממנו אפילו זיכרונות. חזרתי לשם אחרי עשר שנים, והיתה לי תחושה די מוזרה, כי דברים השתנו. לפחות רפי, שזו היתה הממלכה הפרטית שלו, לא ראה את מפעל חייו מסתיים כך. יש כאן איזה סיום פואטי. "אני ואבא שלי מגיעים עד היום אל אותו מקום בבלומפילד וצופים ביחד במשחקים. הוא בעצם הוריש לי את הדבר הזה, וזה גם סוג של מפגש חברתי בינינו, מין בילוי שהוא מעבר לכדורגל. אני בעצמי רואה חיבור מאוד חזק בין ספורט למוזיקה, כי גם ספורט הוא סוג של שואו. ספורטאים גם הם "בדרנים" במובן של לעלות לבמה ולהופיע"
פסנתרן ותופעת טבע: כאן החלה התשוקה למוזיקה
הפעם הראשונה שבה שמעתי את קית ג'ארט - פסנתרן שהוא תופעת טבע בעל עדת מעריצים – טלטלה אותי. מדובר באחד מענקי המוזיקה, בעיניי. זה היה כשהייתי בן 14: ביקשתי מחבר של אבא שלי שיעזור לי עם עבודה במתמטיקה, והוא אמר "עזוב אותך מהעבודה, בוא תשמע משהו טוב". אותו חבר של אבא היה פסנתרן ג'אז שנטש את המוזיקה לטובת עולם העסקים. המוזיקה כל כך הסעירה אותו, וגם אותי, כך שמיד כשהסתיימה הפגישה, רצתי הביתה כדי לשמוע את זה. מאז החלטתי להיות המוזיקאי הכי טוב שאוכל להיות. עד אז ניגנתי, אבל לא ברצינות. ניגנתי כי שלחו אותי לחוג פסנתר וכאלה, אבל לא מתוך תשוקה אמיתית. התשוקה התחילה רק בתחנה הזאת.
אושיק לוי: בין טוליק לחגיגות ה-70
הפעם הראשונה שנפגשתי עם אושיק לוי היתה בגיל ארבע-חמש. הזיכרון הכי מוקדם שלי בתור ילד הוא כשהשמיעו לי בפטיפון את "טוליק". אני זוכר תחושה מאוד מוזרה בתור ילד. שמעתי את השיר הזה, שיר שמח עם מקצב של פסטיבל ילדים, והרגשתי שיש בו משהו עצוב.
שנים לאחר מכן, כשהפקתי לאושיק אלבום וכתבתי לו שיר, דיברנו על תחושותיי כילד, והוא סיפר לי שהשיר נכתב על טוליק – ילד שלימים נהפך לחייל ונפל במלחמת לבנון הראשונה. לימים גם הצטלמנו לתוכנית טלוויזיה משותפת, ובמהלכה ביצעתי את השיר.
ב-11 באפריל נחגוג לאושיק 70 בצוותא, ואני אפיק מוזיקלית את האירוע. יהיו שם המון אורחים חשובים במוזיקה הישראלית. זו תהיה סגירת מעגל מרגשת וכיפית.
הצלחה עולמית מול אלבום בכורה: הסולו - החוויה הכי חזקה
בשנת 2005 שמעתי ברדיו את השיר "Big City Life" של מטאפיקס, וחשבתי לעצמי "וואו, איזה שיר מגניב". היה לו סאונד חדש ומקורי שלא שמעתי קודם. חצי שנה לאחר מכן הם הגיעו לארץ, להופעה בזאפה, ובאחד השירים סמפלו חלק מ"חוזה לך ברח" של אושיק לוי ואף אירחו אותו בהופעה. עליתי לבמה אחרי שהם הציעו גם לי לנגן את השיר איתם, והיה לנו חיבור מעולה.
אחרי חצי שנה של קשר דרך המיילים, נוצרה הזדמנות לשיתוף פעולה. הם היו צריכים קלידן והציעו לי להצטרף אליהם. הם שלחו כרטיס טיסה, והתחברנו. בבסיס הם גרים בלונדון, וזה היה ההום-בייס, אבל רוב ההופעות שלנו היו באוסטרליה, באירופה, ברוסיה ועוד. ראיתי עולם ביחד איתם ונפתחתי להמון חוויות מיוחדות. ממש כמו אמן בינלאומי שעושה טור עולמי. ראיתי דברים שקודם לכן ראיתי רק במגזינים של מוזיקה ובטלוויזיה.
אחרי שנחשפתי לאנרגיות האלה, קיבלתי החלטה לחזור לארץ ולהוציא אלבום בכורה משלי -"תמיד חוזר אלייך". אם במטאפיקס הייתי נגן בלהקה מצליחה, הבנתי כבר אז שאני רוצה לקחת את כל האחריות, להוציא את הדברים הכי אישיים, וזה יכול לקרות רק אם אוציא את השירים שכתבתי בעברית ואאגד אותם לאלבום משלי. זה מה שקרה בסוף.
אמנם השוק שלנו קטן יותר ואלה במות אחרות, אבל זה הריגוש האולטימטיבי. כי לעלות ולהיחשף בפני קהל רחב עם שירים שכתבת והצבעים שאתה צבעת – זו בעיניי החוויה הכי חזקה.
