משא ומתן בין צורה לתוכן

ערמון. התוכן משפיע על המקצב (צילום: אריה גינתון) ליפול. להמתין בדריכות מתמדת, בפאתי החיים. להתכונן בהתרגשות מתוחה, במלחמת התשה, לשלב המכריע. לשלב שבו כל הדברים הנוזלים מתאגרים בתחתית כל הדברים, נאגמים לכדי כובד קשה מנשוא, מקערים את כל החלל שסביבם ומתגשמים לטיפה הריונית כבדה וסוערת, לגולם גדוש ומתפקע שתלוי עוד הרף עין על חוט השערה.

וניתק.

ליפול. כמו לרחף. ובמסע אל התהומות מתרבות הצורות, מתלבשות ומתפשטות. טיפה אדירה, שלוחת רסן, פרועה ופורצת, מתחפשת לכוכבים ולחיות, לשיחי מדבר מתגלגלים ורעמות סוסים דוהרים, לקשתות של ממטרות ולמפות נפרשות, למסחטות הדרים, לאשכולות שדיים ואשכים, לחרקים מעוכים, לבלונים פורחים הפוכים.

(מתוך "עכשיו נשברים")

המילים הופכות לחומר

למדתי שנתיים בתוכנית העמיתים של עלמא - בית לתרבות עברית בתל אביב, שמיועדת ליוצרים בתחומים שונים. התרגול של קריאה "צמודה" ו"יחפה" בטקסט המקראי הפתיע אותי. ככל שהעמקנו בקריאה ופירקנו את המילים והתחקינו אחרי המקור של כל מילה וכל ביטוי, הטקסט נעשה כמעט אמורפי. הקשר הברור מאליו בין המסמן למסומן, בין המילה לפירוש המיידי שלה, התערער לגמרי. קראנו הלוך ושוב את שיר השירים במסגרת הרחבה של דיונים ספרותיים בארוס, וזה טקסט שגם ככה הוא שירי, כלומר מפורק ומקוטע, והחוויה היתה חזקה. נפתח עולם חדש ומסעיר כשקוראים במקרא ללא ניקוד, וקריאה זאת הוסיפה למופשטות הזאת של הטקסט.

ואם מוסיפים לכל אלה גם שכבה עבה ומסועפת של מהלכים דרשניים – וכל תחום המדרש היה לי מאוד זר כקיבוצניק חילוני –  בכלל עוברים לעולם קסום שבו המילים הופכות לחומר. אני זוכר שרות קלדרון ניסתה להסביר לנו את דרך החשיבה של "התלמיד החכם". שכשאומרים לו "חתול", הוא לא רואה בעיני רוחו את חיית המחמד הפרוותית המשופמת, אלא את האותיות חי"ת ת"ו ו"ו למ"ד.

אני חושב שזה קָסם לי במיוחד, כי מאז ומתמיד העניין שלי בטקסטים הוא צורני/חומרי, לא פחות משהוא עלילתי/תוכני: אני קורא לאט במיוחד, גם כי חשוב לי לא לפספס שום אות ושום מקצב של משפט, וגם כי בסופו של דבר, יוצא שאני קורא כל פסקה לפחות פעמיים כדי לפענח איך היא נבנתה, איך היא קרתה, להבין אילו מילים היו הנכונות ביותר ואילו לא, ובאיזה אופן.

עטיפת הספר, בהוצאת "ידיעות ספרים"  והדבר נכון גם לגבי הכתיבה שלי. הכתיבה קשה לי מאוד, מתסכלת. נורא קל להיאבד בין המילים, להיסחף עם איזה שטף אוטומטי. אני מאוד משתדל להילחם בזה. בשלבי עריכת הספר חזרתי אליו בכל פעם בנקודות אקראיות, סתם באמצע, שורה באמצע עמוד, כדי לנסות לאתר את המלכודות האלה שנפלתי אליהן. אני כל כך מקנא באנשים כמו עודד וולקשטיין – שערך את הספר – שהדיוק בדיבור ובכתיבה הוא טבעי להם, והמלל שנובע מהם הוא צלול ומהודק מאוד.

בצעירותי, אני זוכר שהתרשמתי עמוקות מהכתיבה של דויד גרוסמן, מהיכולת המכשפת לחבר יחד שתי מילים שאינן רגילות להתחבר וליצור שלם חדש. גם הדיוק, שהורגש לי נזירי, ב"חיי אהבה" של צרויה שלו נחרת בי עמוק, ואולי יותר מכול: "קול צעדינו" של רונית מטלון, שחלק מהמילים בו ממש עצרו את נשימתי.

שיר כאב

הרקע שלי הוא לימוד ועיסוק באמנות פלסטית, אמנות חזותית. אני חושב שבשל כך, התואם בין הצורה לתוכן הוא מאוד קריטי בעיניי; הוא הכרחי מבחינתי. דוגמה מובהקת מהספר, למשל, היא שכאשר אחת מהדמויות מאבדת את הזיכרון ולא יודעת מיהי, גם הקורא לא יודע מיהי - מאבד את הזיכרון כמוה.

יותר מזה, אני לא יכול לכתוב בלי שהתוכן ישפיע – מעֶבֶר לבחירת המילים והזיקות ביניהן, כמובן – גם על המקצב של הניקוד ושל סימני הפיסוק עצמם ושל חיתוכי השורות ופרישת העמוד.

דוגמה נוספת מהספר היא היחס ל"כאב": בניסיון להתמודד בכתיבה עם התחושה הממשית של הכאב, עם הכוח העצום הזה שחורג מגבולות היומיום, הכאב נהפך לאט לאט לדמות של ממש, ולא סתם דמות, אלא דמות נשית. זה היה בעיניי ממש הכרחי, ובהתאם לזה, נאלצתי קצת לכופף את חוקי הדקדוק, עם ניסוחים כגון "כאב גדולה".

באחד משלבי העריכה של הספר קרה דבר מעניין: עשיתי נגלה גדולה של עריכות מינוריות בעט על עותק מודפס של הטקסט, וכשהתיישבתי להזין במחשב את התיקונים לקובץ, נוכחתי לדעת שכבר ערכתי את החלקים האלה בקובץ עצמו בשלב מוקדם יותר, ולא זכרתי. המדהים היה התואם מילה-במילה ופסיק-בפסיק בין השינויים שעשיתי הפעם לשינויים שעשיתי בעבר. פתאום התחוור לי שבעצם אני יכול לכתוב רק באופן מאוד מאוד מסוים, שבעוד שאני מסתובב בעולם בתחושה שאני יכול לכתוב כל משפט במיליון דרכים, הרי שהיכולת שלי היא למעשה מאוד מוגבלת (או לפחות מאוד ממוקדת...).

הלילה הזה, שכקודמיו יהיה סהרורי ויוביל בלית ברירה לבוקר מפוהק, הלילה הזה, שבו לא תופר ולא תופרע שגרת הכאבים, שלא יפסח עליו הסבל גם אם אצבע בדם את כל המשקופים, הלילה הזה, שבחלומות הבלהה שלו אדמיין שמשילים ממני את עורי, קולפים את בשרי, ומחבקים בחום את עצמותי רק כדי להפיג את הצמרמורת הבלתי-נדלית, הלילה הזה, שבו אמא שוב תתקשה להירדם, אך תעמיד פני ישנה כדי להרגיעני, הלילה הזה, שבו אנסה נואשות להתפתל כדי לראות רק לרגע קט כוכבים כחולים דרך החלון ובטעות אתקל בארונית ואפיל ספל חרסינה שהיה נופל ישירות על ראשה של אמא שהיתה מתעוררת עם הילת כוכבים כחולים אלמלא הצלחתי לתפסו באוויר רגע לפני ההתרסקות, הלילה הזה, שבו דפיקות הלב המואצות יכפילו את הלמות הדופק בכף הרגל המרוסקת, הלילה הזה, הלילה הזה, כולו מרור, הלילה הזה הוא האחרון שלי כאן.

(מתוך "עכשיו נשברים")

רדי מייד

הקשר בין הכתיבה ובין העיסוק שלי באמנות – בעיקר בפיסול – בא לידי ביטוי גם בהעדפה שלי לשימוש ברדי-מייד, חפצים קיימים שנושאים איתם מטען, על פני השימוש בבד קנבס לבן או בחימר או גבס או כל חומר אחר שיש לו פחות היסטוריה/זהות/מטען. לכל אורך הספר יש הרבה ציטוטים של שורות מתוך שירים פופולריים, בעיקר שירים ישנים, בעיקר שירי יום הזיכרון. אני חושב שתמיד אני מעדיף – אם אני מכיר – להשתמש בחיבורי מילים טובים משלי, שגם נושאים עמם מטען, ערך מוסף. " מאז ומתמיד העניין שלי בטקסטים הוא צורני/חומרי לא פחות משהוא עלילתי/תוכני: אני קורא לאט במיוחד, גם כי חשוב לי לא לפספס שום אות ושום מקצב של משפט, וגם כי בסופו של דבר יוצא שאני קורא כל פסקה לפחות פעמיים כדי לפענח איך היא נבנתה "

ובגלל המשיכה שלי לחומריות של הטקסט, אני מאוד מתקשה לקרוא טקסטים שאינם בעברית, בין שמדובר בספרים באנגלית או בספרים מתורגמים. התחושה שלי היא תמיד כמו למשש דברים בכפפות עבות. האנגלית שלי בסדר – אני מתפרנס מתרגום טכני מאנגלית לעברית – אבל אני רחוק מלהרגיש בה בבית. וגם ברור שיש תרגומים מעולים, אך עצם זה שמדובר בתרגום, מיד מוציא אותי קצת מחוץ לסיטואציה; לא מאפשר לי להתמסר.

ברגע של חולשה מסוימת, שתי בנות הולכות להביא סולם ברזל מהחשמלייה, וברגע של חולשה תהומית, אני מתנדב לעלות עם מטאטא ביד ולבצע את המשימה. אני לא אמיץ במיוחד, אבל גם לא מי-יודע-מה זהיר, ונראה שהשיעמום המצטבר של עוד יום חול, ביחד עם השיעמום הדחוס, העבה, האינסופי, שעוטף את הכול בגיל הזה, הביאו לפתע לשיבוש נדיר במערכות שלי ושל השגרה, כיוון שבזה הרגע ממש אני נמצא בעמדה מסוכנת בעליל. ומהעמדה הזאת, בראש סולם ברזל שמלוכסן אל עמוד החשמל, אני מנסה לדחוף את החתול עם המטאטא, בהתחלה מלמטה, אחר כך מלמעלה ואז מהצדדים, אך מהר מאוד מתחוור לי, לדאבוני, שלא פשוט כלל וכלל לגרום לו להתקרב אל הקרקע. מְאֹד קָשֶׁה פֹּה כָּל הַלְּבַד הַזֶּה, אוֹי וַאֲבוֹי לִי.

(מתוך "עכשיו נשברים")

* אלעד ערמון, סופר, אמן. ספרו "עכשיו נשברים" ראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות