לא מחכה יותר לדוור

מדי יום, בשעת הצהריים, אני חולף ליד תיבת הדואר בכניסה לביתי ומרוקן את תוכנה. התרגשות מה אוחזת בי. תיבת הדואר היא הבטחה. היא הוכחה לקיומנו. תיבת דואר מלאה פירושה: אנחנו פה! אני אוחז ברגשה בקבוצת המעטפות החלקות, המגוהצות, רובן לבנות, אבל יש בהן גם ירוקות, כחלחלות, יש גדולות ויש קטנות. אני עולה עם המעטפות אל דירתי שבקומה השנייה, משהה בכוונה תחילה את הפתיחה כדי להאריך מעט את התענוג, רוחץ ידיים, אולי מוזג כוס משקה קר, וככה, בתנועה נונשלאנטית, פותח את המעטפות. הידיים רועדות מעט, ומן המעטפות נושרים גיליונות נייר לבנים, מבטיחים, נוחתים על השידה, ואני פותח וקורא."15 שנה לא קיבלתי מכתב" (צילום: פלאש90)

"אדון רוזנטל היקר, הרינו לאשר כי בשנת המס 2008 ניכינו עבורך במקור כך וכך שקלים על שירותים שנתת לנו... על החתום... העמותה לשיפור האיכות".

"גברת רוזנטל, בקשתך להשתתף בקורס ללימודי סינית התקבלה, בקרוב נודיעך על שעות קיום הקורס וחומרי הלימוד הנדרשים".

"הפיצה שלנו תפצפץ אותך!" (מה זה עושה בתוך מעטפה?).

וככה זה כל יום. יום אחרי יום. השמחה. ההתרגשות. ואחר כך האכזבה. הנפילה. וסל האשפה המתמלא. וחוזר חלילה. והנה הבטתי בערימה המלבינה, המיותרת הזאת, והאמת חלפה בי כברק: כבר חמש עשרה שנה לא קיבלתי מכתב.

מכתב. זה שלמענו המציאו את תיבות הדואר. מעטפה שמנמנה, ועליה כתובת רשומה בכתב יד, ולא מדבקה הלקוחה ממאגר כתובות ממוחשב, עם בולים אמיתיים, ולא "שולם". כזו שאתה פותח עם סכין נחושת כבדה, קצת קהה, בעדינות, כדי לשמר גם את המעטפה, ומן המעטפה נושרים ארבעה-חמישה דפים דקים, בכתב צפוף, בעט כחול. אדם יקר לנו עבד על המכתב הזה, השקיע, רצה לשמח אותנו, והוא יודע, יודע בביטחון, שאת המכתב הזה לא נשליך לפח או נעביר לרואה החשבון בדוח השנתי, אלא נשמור וננצור. אבל המכתבים האלה אינם יותר, ועל כך יש לנסות ולענות על כמה שאלות: מדוע זה קרה? מה קיבלנו תמורתם? האם הם חסרים? 

אורח הנשימה בוטל

 מתי עברו המכתבים מן העולם? התשובה פשוטה: האינטרנט הרג את המכתב. לכל אורך המאה ה-20 כתבו מכתבים, וזאת אף על פי שלמכתב קם מתחרה רב השפעה וכוח בזירת הקשר הבינאישי, והוא הטלפון. לטלפון היו כל הנתונים לבטל את הצורך במכתב. הוא מידי, הוא הידודי (אינטראקטיבי), והוא בינאישי, לא המוני, גם אם הותאם לשימוש בתקשורת ההמונים.

אבל יתרונותיו הם גם חסרונותיו. הזמן בוטל. אירוע התקשורת איבד בטלפון את אפשרות הנשימה, התיקון, הציפייה, הקליטה והעיכול. הטלפון הכתיב, גם בהיבט הכלכלי, את השיחה הקצרה והקצבית. הכתיבה, אירוע הכתיבה, היסוד המתווך שבכתיבה, היו עדיין יתרונו הבלתי מעורער של המכתב.

האינטרנט בלבל את היוצרות, את המוסכמות ואת ההרגלים בתחום התקשורת בכלל, והתקשורת הבינאישית בפרט. הוא שבר שתי חומות ברזל שניצבו עד אליו בתיאוריה ובפרקטיקה התקשורתית: החומה שבין לשון הדיבור ולשון הכתיבה; והחומה שבין תקשורת ההמונים לתקשורת הבינאישית.

באינטרנט התפתחה וממשיכה לפרוח שפה כתובה המחקה את שפת הדיבור; ובאינטרנט פורחות תוכנות-על שבאמצעותן אדם כותב טקסט פרטי לנמען פרטי לכאורה, אבל כל העולם, אשתו וחברתו מהתיכון נחשפים לכך: מהצ'טים והפורומים הפתוחים, דרך פייסבוק וטוויטר וכל מה שביניהם.  " קריאת מכתבים מן העבר מעניקה בדרך כלל תחושה דומה ביחס לשפה שנעשה בה שימוש. זו תחושה של מאגר שפה פנימי שהכותב, שאיש אינו ממכיר ביכולתו, חושף ומשתמש כאשר הוא כותב מכתב, וכמעט אינו משמש אותו בהזדמנויות כתיבה אחרות "

בטכנולוגיות ובתוכנות המיידיות, כגון האסמס הסלולרי או האייסיקיו והמסנג'ר ועוד כהנה התבטלו כמעט כל סגולות המכתב. זמן הנשימה התקצר כמעט לאפס. הזמן ההכרחי בין הכתיבה, המשלוח והקבלה נעלם. מרחב הכתיבה והביטוי בכתב הוא כל מה שהתוכנות האלה אינן. חוק החיים של הכתיבה האסמסית הוא הקיצור, והציפייה שהנמען יקבל את המסר סמוך ככל האפשר לכתיבה.

לא בונה ולא בודה

 האם אפשר לדבר על המכתב שהכרזנו כאן על מותו במונחים של "שפה"? המכתבים נכתבים, כמובן, בשפת תרבות כלשהי, אבל האם יכול להיות להם מכנה משותף לשוני מעבר לכך? לכאורה, לדבר על "שפת המכתב" פירושו לדבר על "השפה שבה כותבים בני אדם", ורוחב יריעה כזה כמעט אינו מאפשר להגיע לתובנות או להכללות מתקבלות על הדעת.

הרי אפילו מושג כמו "שפת הספרות" הוא עמוס בעיות. האם בקרית ספר שלנו "שפת הספרות" היא השפה המשנאית של עגנון, השפה הפואטית של ס. יזהר או השפה השרירית של יעקב שבתאי? ואם זה המצב בתחום שחלים עליו כללים סמויים כלשהם המבחינים בין "ספרות" ובין "שאינו ספרות", מה נוכל לומר במשותף על מכתב שכתב בעל דואג לאשתו שנסעה לביקור אצל קרוביה, נער נרגש לאהבתו הראשונה, עסקן ציוני למוסדות המיישבים או סופר נודע לידידו הסופר שאותו לא ראה שנות דור?סגולות המכתב בוטלו

לכאורה התשובה השלילית ברורה, ובכל זאת, קריאת מכתבים מן העבר מעניקה בדרך כלל תחושה דומה ביחס לשפה שנעשה בה שימוש. זו תחושה של מאגר שפה פנימי שהכותב, דווקא הלא מיומן, שאיש אינו מכיר ביכולתו, חושף ומשתמש כאשר הוא כותב מכתב, וכמעט אינו משמש אותו בהזדמנויות כתיבה אחרות.

מה שמעניק את התחושה הזאת היא אחת הסגולות של המכתב: הוא אינו חייב לענות על חוק כלשהו, אינו משויך לנוסח המקובל במוסד כלשהו ואינו צריך למלא כל פונקציה פרט לאחת: לספר לאדם אחר מה מתרחש. הכותב הופך בעת כתיבת המכתב למספר שאינו מוגבל בזמן ובמקום, ויש לו אפילו יתרון על הסופר המקצועי.

הסופר עסוק במלאכת הדיוק, הליטוש ובניית הסיפור, שלא לומר בדייתו. כותב המכתב אינו בונה דבר וגם אינו בודה דבר. הוא פשוט מספר מה אירע לו ומה הוא מרגיש, בתערובת לא עקבית. במכתב של פעם, זה שהוכרז כאן מותו, יש זרימה סיפורית, יש אותה ירידה לפרטים שבהם מצוי על פי הקלישאה אלוהים, אבל אין גבולות סיפור; יש רק סיפור.

פיצוי בדמות סמיילי

קריאה שערכתי בקטעי מכתבים של אנשים שונים מתקופות שונות, לצורך כתיבת רשימה זו, נתקלה ברוב המקרים במשפטים מעובים, נושאי עודפות מסוימת ומעט או הרבה שומן. אי אפשר היה לומר על אף אחד מהם שנכתב בלשון שאנו קוראים לה "קצבית". מעבר לכך, יש בהם יסוד אינטימי, הידיעה שלטקסט יש רק מוען ונמען, לא שפת "אנחנו", לא שפת "הם", לא שפת "הדברים", אלא שפת הזיקה של מרטין בובר: אני ואתה.                 היסוד המתווך שבכתיבה הוא עדיין יתרונו הבלתי מעורער של המכתב (פלאש90)

האם כל זה מת יחד עם המכתב? אמצעי התקשורת הקרובים ביותר למכתב הקלאסי בעולם האינטרנט הוא המכתב האלקטרוני, "האימייל". כאן אדם כותב בזמנו החופשי, אינו מוגבל באורך הטקסט, שולח, לצד השני יש זמן לקרוא, לחשוב ולהשיב. המכתב האלקטרוני ייתר את הצורך במכתב הרגיל גם בזכות נוחות המשלוח. הוא גם אמצעי מתאים מאוד להעברת מידע או מחשבה מיידיים ופשוטים.

לכאורה, יש בין המכתב הקלאסי למכתב האלקטרוני התפתחות ולא הדרה. אפשר לכתוב מכתב אלקטרוני מפורט, אישי ואפילו בעל ערכים ספרותיים, ממש כמו פעם. אבל זה כמעט שאינו קורה. המכתב האלקטרוני נסחף למלכודת המיידיות של האינטרנט. במשלוח אי מייל משודרת כבר הקונבנציה החברתית: אם אינך עונה לי מיד, אתה מתעלם ממני.

במכתב אלקטרוני אין מביעים בדרך כלל רעיונות או מחשבות שלמות, כי ממילא תהיה זכות תגובה נוספת. המכתב האלקטרוני קרוב לשפת הדיבור, אם כי בעניין זה הוא מפגר עדיין אחרי הפורומים והצ'טים, הרשתות החברתיות והתוכנות להתקשרות מיידית. הוא נכתב בדרך כלל בלשון קצבית, והכותב חותר לבטל עודפויות וחזרות.

בעקבות כל אלה מתרחשת במכתב האלקטרוני תופעה חוזרת: הוא שטוח. משהו בטכנולוגיה  מבטל את הרב-רובדיות, את הרטט והדמיון שאפשר להעביר במכתב הכתוב. לכן, יש בו פוטנציאל להרס עצמי של מסריו: הוא נראה משום מה בוטה, נטול חן וקשה, לעתים יותר ממה שמתכוון השולח. לא במקרה נולדה שפת הרגשונים, בלעז אמוטיקונים. כותבים רבים מוסיפים סמיילי, :), גם לטקסט קצר ונדוש נוסח, כדי להפשיר את הקור הנודף ממנו.

האינטרנט יצר פיצויים

 האם המכתב הקלאסי חסר? התשובה אינה גורפת. אני מודה שקשה לי היום לקבל, לקרוא ובעיקר להשיב למכתבים אישיים המגיעים אליי במעטפת דואר, בדרך כלל מקוראי המדור שלי שעברו את גיל הגבורות. המכתבים אליהם אני מתגעגע הם מקום כלשהו בעבר ולא מחסור של ההווה. " בעקבות כל אלה מתרחשת במכתב האלקטרוני תופעה חוזרת: הוא שטוח. משהו בטכנולוגיה מבטל את הרב-רובדיות, את הרטט והדמיון שאפשר להעביר במכתב הכתוב. לכן יש בו פוטנציאל להרס עצמי של מסריו: הוא נראה משום מה בוטה, נטול חן וקשה, לעתים יותר ממה שמתכוון השולח "

המערכות המגוונות של האינטרנט יצרו שורה של פיצויים על היעלמו של המכתב. הם לא הצליחו ליצור את הפיצוי הזה באמצעי תקשורת כתובים ומודפסים אחרים, בעיקר הספר והעיתון, והם גם לא חיסלו את המכתב הרשמי המודפס, שעדיין מאפשר לדוורים לקום בכל בוקר לעבודה עם תרמילים מלאים. כל אלה מציגים בפני האינטרנט התרסה: אנחנו כאן, לאורך זמן, אנחנו הנצח, ואתה מתפזר ברגע לידתך למיליארדי ביטים בחלל לא מזוהה.

מעבר לכך, המכתב חסר מפני שהוא העניק לאנשי המאות הקודמות רגעים קסומים של נתינה וקבלה שיש בהם נשימה והתרגשות. המכתב חסר כי האינטרנט נאבק באויב מספר אחת שלו, הזמן, ומנסה לאיין אותו. אבל אנחנו זקוקים, עדיין, לזמן ולמרחב הנפשי שהמכתב מעניק גם בתהליכי התקשורת שלנו עם הזולת, ואולי בעיקר בהם.