אלוהים בצבעים

"אותיות פורחות", שם תערוכתו של הצייר דוד רקיע שתיפתח השבוע ב"בית אבי חי", לקוחה מתוך מדרש המספר על הריגתו של חנניה בן תרדיון בידי הרומאים. בן תרדיון, שהמשיך ללמוד תורה בגלוי למרות איסור השלטונות, נתפס והועלה למוקד כשהוא עטוף בגווילי ספר תורה. לפני שמת, כשהוא עטוף בלהבות, אמר לתלמידיו שהוא רואה "גווילין נשרפים ואותיות פורחות". המראה הזה, כשלעצמו ציורי וקולנועי מאוד, מחדד את השוני בין סופיותם של הגווילים והגוף לבין נצחיותן של האותיות – האורזות בתוכן משמעות, תרבות, רעיון.

 
"יהווה צבעים", מיכל נאמן, 1976

בציוריו של רקיע האותיות הן בעת ובעונה אחת חומר צורני ותוכן. נראה כי רקיע, שנפטר השנה, האמין בקדושת האותיות ובקדושה בכלל, כממד הקיים בחיינו. פרשנותו החזותית לקדושה היא הזדמנות להבין כיצד מייצגים אותה אמנים ישראלים אחרים וכיצד הם משתמשים באותיות כדי לבטא קדושה, או כדי לבטא אירוניה ביחס אליה.

 

"בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה", כתב מאיר אריאל ב"שיר כאב", ובפראפרזה ניתן לומר שבסוף כל ניסיון לייצג את הקדושה ואת האלוהי באמנות החזותית הישראלית יושב הציווי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".

 

אחד הסוכנים הייחודים באמנות יהודית וישראלית לייצוג קדושה הוא האות העברית. היא אינה פסל ואינה תמונה והיא הפכה לקדושה במיסטיקה היהודית, מוזכרת כקדושה בתלמודים הבבלי והירושלמי וזכתה לגניזה גם כשתכניה היו תכני חול. במאמרה "מי, מה, חכמה: מדרש אותיות בספר הזוהר" כותבת נדין שנקר: "במסורת היהודית אותיות הא"ב אינן סמלים פורמליים, פונקציונליים, אלא הם מרכיבי הבריאה. הקב"א ברא את העולם מן האותיות והתבונן בהן אלפיים שנה לפני שברא את העולם. כך שהא"ב העברי הוא גם האור וגם הכלי, גם הרעיון וגם מימושו. כי האות היא חומר הבריאה, אבל היא גם האור עצמו".

 

המאבק במצע השטוח

 

אליק מישורי, שאצר את תערוכתו של רקיע, פגש את אלמנתו ובתו של הצייר וביקר בסטודיו שהקים בביתו. "גיליתי מבחר עצום של עבודות בהן השתמש רקיע בכתב העברי", אומר מישורי. "ניסיתי להבין איך צייר ישראלי וחילוני מתייחס למסורת הרואה באותיות האלף-בית קדושות. שמתי לב לכך שרקיע צייר את האותיות בכתב ספרדי ולא בכתב סת"ם הקדוש, שעל כותביו חלים חוקים רבים".

 

האם היה רקיע מודע לבחירה שעשה בכתב הספרדי? מישורי מניח שכן. "הוא הרי קרא מדרשים רבים. בנוסף, מדי פעם מופיעה אצלו ש' בכתב סת"ם, כמו במילה ירושלים, מה שמלמד על כך שהכיר את ההבדלים וביקש להבדיל מילים מסוימות".

 

נראה כי הבחירה של רקיע בכתב חילוני היא ייצוג של עצמו: מיזוג של זהותו החילונית עם חיבור רגשי עמוק למסורת היהודית ולחשיבה המיסטית שלה. אצל אמנים ישראלים נוספים קיים ההיתוך הזה. האותיות הן צורה בעלת משמעות קדושה אצל מרדכי ארדון ומיכאל סגן כהן; הן הופכות לאובייקטים של עיסת נייר בעבודות של ז'אק ז'אנו ומומשגות כפסלים אצל בלו סימיון פיינרו.

 

"הסוף של אלוהים", דוד גנתון, 1998 אמנים ישראלים מתייחסים גם לפעולת בריאת הכתיבה עצמה: ב-2001 יצרה האמנית אורנה מילוא מיצג על שלושה לוחות זכוכית גדולים, שהראשון בהם נאטם לגמרי בחימר והאחרון היה שקוף. מילוא רשמה, מחקה ורשמה עליהם משפטים מתהילים ומספר איוב, ושיחקה בעזרת החימר ובקצף סבון עם דרגות אטימות שונות. "הדבר הזה", הדבר שאליו בוערת תשוקת הצייר ושאותו הוא רוצה לחשוף - הדבר שבטרמינולוגיה דתית נקרא קדושה - נתקל תמיד במשטח. אין מתחת, יש מצע שטוח.

פעולת הציור דומה במידה רבה לפעולה פרשנית של טקסטים: היוצר (הפרשן, הצייר) עומד מול מילה (הרעיון) ומול מצע (הדף, הגווילים הגופניים, הפיזיים). רוחו, הבנתו ודמיונו – כולם מקימים את המילה מן המצע, מבקשים להבין את מה שנוגע בקדושה. תמיד הם נאבקים במצע הסופי, בדפיו השטוחים של ספר.

  

שתיקה כמייצגת קדושה

 

אמנים אחרים שואלים באמצעות המילה שאלות חשדניות יותר. לשיטתם, הקדושה נמצאת במפגש בין אמונה לספק, פאתוס ואירוניה, אלוהות ואנטי-אלוהות. גם היחס לתפקידה המסורתי של האות העברית מותך במסורת אחרת, זו של האמנות המושגית המערבית, שמשתמשת באותיות ובטקסטים.

 

כזאת היא העבודה של דוד גינתון מ-1997: המשפט "הסוף של אלוהים" כתוב באותיות ניאון כחלחלות, ומתקשר בעת ובעונה אחת עם כתובות הניאון של האמן האמריקאי ברוס נאומן, עם תרבות צריכה ושלטי חוצות, עם שדות הצבע של הצייר מארק רותקו ועם אורות מהבהבים בכנסייה, עם קביעתו של ניטשה שאלוהים מת ועם האירוניה שיש בהכרזה על סופו של משהו שאין לו סוף.

 

ב-1976 יצרה מיכל נאמן עבודה על דיקט בה נכתב, באמצעות סלוטייפ וצבעי אקריליק, "יהווה צבעים". "יהווה צבעים" היא יצירה באפור ובלבן שמדברת על קרב בין אלוהים מונותיאיסטי, חד-צבעי, לבין תשוקה לצבעים רבים. לצד הבדיחה הקטנה על חשבונו של נושא השם המפורש, יתכן שנאמן חושפת אמונה בקדושה. כשהיא, הציירת, מחליפה "צבאות" ב"צבעים" היא מזמינה את אלוהים לביתה האינטימי ביותר, הציור. " אליק מישורי, אוצר התערוכה של רקיע: ניסיתי להבין איך צייר ישראלי וחילוני מתייחס למסורת הרואה באותיות האלף-בית קדושות. שמתי לב לכך שרקיע צייר את האותיות בכתב ספרדי ולא בכתב סת"ם הקדוש, שעל כותביו חלים חוקים רבים "

  

עבודה שמצליחה ללכוד בצורה מתוחכמת את המקצב העכשווי הרועש של קדושה מתערבלת עם חולין היא "תהלים" של אורלי עזרן מ-2001. עזרן הציבה 18 שלטי חוצות ובהם קטעי תהלים בתחנות האוטובוס של קו 54, הנוסע בין בני ברק לתל אביב. הפסוקים נחתכו באופן שרירותי ובגודל סטנדרטי של פרסומת בתחנת אוטובוס ויצרו הקבצי מילים חדשים ומשמעויות חדשות. קוראיהם, יושבי התחנות החרדים, הדתיים והחילונים לאורך הדרך בין בני ברק לתל אביב, קראו, זיהו ופירשו אחרת את הטקסט.

 

"תהלים" מצליח לגייס את כל משאבי היצירה כדי לדבר על התנועה החמקמקה בין קודש לחול, ועל קדושה כממד שלעולם אינו נמצא במגרש אחד בלבד. חומרי העבודה של "תהלים" הם הנוסעים הדתיים והחילונים, המרחב הציבורי המשתנה, הכביש ותנועת האוטובוס. כולם זזים ממקום למקום, כולם מתערבבים זה בזה, כולם נתונים לשינוי תמידי במרחב. במערבולת הזאת, מה קדוש ומה טמא? מי מבין קדושה ומי לא?

 

לעתים, השתיקה היא שמצליחה לייצג קדושה. בתערוכתו של רקיע מוצגות גם כמה עבודות מופשטות ללא אותיות. "אלה ציורים המתארים את הקוסמוס ואת הממד הרוחני שלו", אומר מישורי. "יש בהם סימפוניה יפהפייה של צבעים כמיטב מסורת האמנות רוחנית, שהיא כמעט תמיד מופשטת. רקיע מתגלה בהם כצייר שחי בירושלים ומנסה להביע את קדושתה בצורה מופשטת – במקום בתיאור מתבקש כמו ציור הכותל המערבי. הוא משתמש בציורים אלה בצורות גיאומטריות תוך התייחסות לאור, ומשיג ריצוד יפהפה של משטחי התמונות. בתמונות האלה, נראה כאילו האור בא מבפנים, מתוך התמונה". Model.Data.ShopItem : 0 6