גלי דנה זינגר. אינני מחבבת טהרנות III
שָׁתַקְתָּ כָּל הָעֶרֶב – אָמַרְתִּי
הִקְשַׁבְתִּי – עָנִיתָ
וּבְלָשוֹן אַחֶרֶת דִּבַּרְנוּ
בִּשְֹפַת-הָעִוְרִים הַיְשָׁנָה
בִּלְשׁוֹן ע' סוּמָה
בְּלִשְׁמֹעַ
בִּלְשׁוֹן NOON סוֹפִית
בְּלִישׁוֹן.
(מתוך שירים עיוורים)
תהום
בכל פעם שאני מתבקשת לדבר על היחס שלי לשפה או על היחסים שלי עם השפות, אני מתחילה לחשוב על העניין מחדש. האם זאת אומרת שהיחסים האלו אינם מומשגים בזמן אחר? כנראה. כי זאת קרבה מיוחדת שאינה דורשת הגדרות בזמן שהיא חיה ונושמת. רק מבט מבחוץ, רק שאילה פתאומית, מוציאים אותי מן הדו קיום או אפילו תלת קיום המהבהב והשלו כביכול. ואז מתחילה דרמת התוהו והבוהו, נפערת התהום של האי וודאות. מחד גיסא, בדרך כלל אני מסכימה עם כל מה שהספקתי לומר או לכתוב בנושא קודם, ומאידך גיסא, אני כבר רואה הכול אחרת.
וכמובן, יש לכך גם צדדים רבים נוספים שאותם יש לי עוד לגלות. לא שזה משנה ממש, כי כמו שהסברתי, הסימביוזה הזאת קיימת בלי הגדרות. לפרקים היא אמוציונלית מאוד, אבל לעולם אינה קבועה או מקובעת; לפרקים הקרבה הופכת לריחוק, ההכרה להזרה, אבל הקיצוניות הזאת אינה מפורקת ואינה מפורטת בתודעתי רוב הזמן, למעט המקרים האלו, כשאני נענית לקריאה מלבר, וזה מאפשר את התנועה המתמדת הזאת, המאחה את קרעי תודעתי.
אלא שהתהום הזאת קורא לי גם בלי כל צורך בהסברים ובהגדרות, וממנה יוצאים לא רק קונספטים ברגע שאני מחפשת אותם לעת צורך, אלא גם שירים, שלהם אני מחכה תמיד. כנראה לא לשווא היא\הוא לא רק דו מיני\ת, אלא גם מתחלק\ת לגובה לתהום תחתון ותהום עליון.
לי
***
חִיכִּין וְלַשֶּׂלֶג
רָבוּ בְּפַרְהֶסְיָה.
אָמַר רַב לֵוִי, - אָמְרָה לַשֶּׂלֶג.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אִלְעַאי, - אָמַר חִיכִּין.
אָמַר רַב לֵוִי, - אָמְרָה לַשֶּׂלֶג.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אִלְעַאי, - אָמַר חִיכִּין.
אָמַר רַב לֵוִי, - אָמְרָה לַשֶּׂלֶג.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אִלְעַאי, - אָמַר חִיכִּין.
וּשְׁלֹשָה קוֹלוֹת הָלְכוּ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוּ וְהַבְּרִיּוֹת בֵּינֵיהֶן שָׂמְעוּ וְעוֹד אֵיךְ.
שְׁלֹשָה קוֹלוֹת מִנַּיִן
קוֹל חִיכִּין קוֹל לַשֶּׂלֶג וְקוֹל הָרִיב.
וְזֶה הָלַךְ וְהָלַךְ בִּפְרוֹגְרֶסְיָה אַלְגֶבְּרָאִית
צוֹבֵר מַעֲלוֹת
כְּמַרְעִיב אֶת הַפִּיּוֹת הַפְּעוּרִים
בְּחֶשְׁבוֹן תְּהוֹמוֹת וְאַמּוֹת וּבַּנְק טְפָחוֹת.
וּכְּשֶׁהִגִּיעוּ הַבַּיתָה
שָׁכְחוּ לִסְגֹּר אֶת הַשָּׁמַיִם
וּתְהוֹם תַּחְתּוֹן קָרָא לִתְהוֹם עֶלְיוֹן לְהִיכָּנֵס.
הִיכָּנֵס, הִיכָּנֵס, - אָמַר תְהוֹם תַּחְתּוֹן לִתְהוֹם עֶלְיוֹן, -
וְהַלָּז נִכְנַס וְהִכָה נֵס כְּשֹׁרֶשׁ פֶּטְרוֹסִילְיוֹן לָבָן וְחָלוּשׁ
כְּאוֹר הַיּוֹם הַחָרְפִּי קָלוּשׁ וְלָבָן כִּצְלִיל הַמַּסּוֹר הָאָרֹךְ וְהַמְיַגֵּעַ
כַּגֶּשֶׁם הַמְטַפְטֵף מֵהַתִּקְרָה לַדְּלִי וְלַמַּגָּשׁ הַמְיַגֵּעַ כִּשְׂרוֹךְ הַנַּעַל הַבִּלְתִּי פּוֹסֵק
הוּא הִכָּה אוֹתוֹ בַּמַּעֲרוֹךְ שֶׁכְּאִלּוּ הִכָּה לוֹ עַל הַשַּׁיִשׁ
וְהַנֵּס נָס, נָסוֹג וְנָס עַל נָפְשׁוֹ
וּשְּׂלוֹם הֹבַּיִת, הַתַּיִשׁ הַזָּקֵן הַעִקֵּשׁ,
יָכוֹל הָיָה לְהִשְׁתַּגֵּעַ
מֵהַשֶּׁקֶט.
(מתוך "החורף הארוך של חיכין ולשלג")
מטאטא
לראשונה הכרתי בתהום הזאת בילדותי המוקדמת, והמילה הרוסית מהמקור הגרמני שוואברה (מטאטא) גרמה לכך. היה לי די לבטא אותה אפילו פעם אחת כדי להרגיש כיצד היא גדלה ישר בפי לממדים קוסמיים. היא גדלה, ואני כבר לא הייתי מסוגלת לשאת את כובדה ואת מוזרותה המוחלטת. האם היתה לה משמעות ברגעים האלו? נדמה לי שאם אכן היתה, אז היתה ענקית מכושר התפיסה שלי, כמו הנפיל האגדי שבלע את כל העולם סביבו.
אחר כך גיליתי עוד מילים נוספות שהצליחו להוציא אותי מהמצב הרגיל והרגוע. בעצם, במהלך השנים, הבנתי שלכל המילים הקיימות יש היכולת הזאת, אך לשוואברה נשארה זכות הקדימה. גם פחדתי מהמצבים האלו, גם נמשכתי אליהם. הם הזכירו לי את החלום החוזר שחלמתי פעמים רבות בילדותי ובו טיפסתי בחלל מפלנטה לפלנטה, שנראו כמו צורות סטריאומטריות: כדורים, קוביות, קונוסים ופירמידות ענקיים. והקושי העיקרי היה שברגע שהתחלתי לטפס על פלנטה חדשה, הייתי חייבת להוציא את הפלנטה הקודמת מתחת לרגליי ולהעמידה גבוה יותר מעל הפלנטה החדשה. ומאז ומתמיד התחושה הזאת מלווה אותי בקשרים הסבוכים ביני ובין שלוש השפות שבהן אי פעם כתבתי שירים: רוסית, עברית ואנגלית. " נדמה שלמרות ההתנשאות ה"ילידית" המבוססת על טוהרת הדם או על ותק ההשתכנות, בכל עשור ניתנת ללימוד שפה מדוללת יותר וענייה יותר. עוד כמה צעדים, ונישאר כולנו עם פידג'ין אינגליש עולמי או טויבער יידיש אוניברסלי בפינו "
בין השאלות המסובכות במיוחד יש אחת שבה אני חוזרת לתהות מזמן לזמן: מהו השוני בין תפקידיהן של שפה ולשון? הרוסית והאנגלית מכירות אך ורק בלשון ובחומש נזכרת שפה בלבד. המילה לשון מופיעה לראשונה רק אצל הנביאים. האם מדובר במשהו מופנם יותר מהשפה? או במשהו שניתן להיפרד ממנו? אולי היעדר הצירוף שפת הרע יכול לגלות את סוד הכפילות הזאת? גם לא נתקלתי במקבילה עברית לביטוי היידי מאמע לשון - לשון האם. האם פה טמון ההבדל בין שפה ללשון? בתור מי שנולדה לתרבות שאף כי במוסווה אך בכל זאת בוודאות שללה את זכותי לשפת האם ובגיל מבוגר הגיעה לתרבות שגם היא עושה משפת אם עניין נשגב ונערץ, אני די רגישה לנושא.
****
עָבַרְתִּי מָקוֹם
שָֹכַרְתִּי עִבְרִית מְרֹהֶטֶת
סַפָּה דּוּ-מוֹשָׁבִית נִפְתַּחַת
שֻׁלְחָן תְּלַת-מְמַדִּי
וְחֲצִי כִּסֶּא
כִּי
פִּתְאֹם שָׁכַחְתִּי אֶת חֶצְיוֹ הַשֵׁנִי.
רָצִיתִי לִכְתֹּב שִׁירָה נְטוּלַת מַשְׁמָעוּת
כִּי
הַשִׁירָה הִיא כֻּלָּה נְטוּלַת מַשְׁמָעוּת.
וּמַשְׁמָע וּת?
לִכְתֹּב אֶת הַמַּחֲזוֹר "פִּינּוֹת אָלֶף-בֵּית נִדָּחוֹת"
כְּשֶׁבְּפִנַּה א' מֻנָּח אֲבַטִיחַ
אוֹ
אוּלַי
מֻנָּח "אֲדָמָה"
אוֹ
אֶרֶץ מֻבְטַחַת
אָלֶף! אָלֶף!
אָדֹמַתוֹק! עַל הַסַּכִּין! בְּלִי גַּרְעִינִים!
(מתוך "לחזור וקלות")
מסכרה
נדמה שלמרות ההתנשאות ה"ילידית" המבוססת על טוהרת הדם או על ותק ההשתכנות, בכל עשור לכל הבאים ה"זרים" ניתנת ללימוד שפה מדוללת יותר וענייה יותר. עוד כמה צעדים, ונישאר כולנו עם פידג'ין אינגליש עולמי או טויבער יידיש אוניברסלי בפינו. לכן, מעקשנותי הטבעית, איני מוותרת אל שום מילה בקלות. אפילו הנפלים האומללים שבהם נתקלתי אי פעם יקרים ללבי, ואני עדיין מבכה את המילה מסכֵרה (כלי לסוכר), שאותה פגשתי בספר הלימוד משנות ה-50. אך איני מחבבת טהרנות מוגזמת, ותמיד זוכרת את עמדתו של הבלשן המפורסם לב שצ'רבה, שטען כי בנפחייה של "טעויות" ו"אי סדרים" מדומים נוצרת השפה של מחר.
***
מִי שֶׁשׁוֹתֵק אֶת הָעוֹלָם
שֶׁיִשְׁתֹק בְּצוּרָה רְהוּטָה יוֹתֵר
אֵינִי יְכוֹלָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּשָׂפָה
אֲבָל הַשָׂפָה יְכוֹלָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּי
אִם וּכַאֲשֶׁר רַק תִּרְצֶה
הָאִם תִּרְצֶה?
וּמָתַי?
גלי דנה זינגר, משוררת, מתרגמת, עורכת את כתב העת "נקודותיים", כלת פרס טבע לשירה (2000) ופרס ראש הממשלה (2004). פרסמה שישה ספרי שירה ברוסית ושלושה בעברית: "לחשוב: נהר" (הקיבוץ המאוחד, 2000); "שירים עיוורים" (הקיבוץ המאוחד, 2002); "צורף מקרים" (אבן חושן, 2006)
