הלידה שכמעט הסתיימה באסון; הילדות בצל הכלייזמרים; הדילמה אם להופיע בפני קהל מעורב; המסע לעבר תל אביב והפלייליסט; והקריירה הנוספת, כמורה לחינוך מיוחד. המוזיקאית והיוצרת אודהליה ברלין חוזרת בזמן
נולדתי בשנת 81', תשמ"א, כבת הזקונים השישית במשפחה. לפני הלידה הרופאים בדקו את אמי במוניטורים, ולא ראו סימן חיים. רק סטאז'ר אחד אמר שהוא חושב שיש דופק ושכדאי לנתח. הריצו את אימא שלי לחדר הניתוח וגילו שהיה לה סיבוך שהם לא ידעו עליו. הסתבר שאם לא היו מנתחים ומצילים אותי, היא היתה מתה. בהתחלה אמרו לאבא שלי: "אם התינוקת תשרוד את השעות הראשונות, היא תהיה ג'דאית, ואם לא - היא פשוט לא תהיה".
אחוזי ההצלחות של לידות כאלה נמוך ביותר. נולדתי באפגר 3 (התקין הוא 9; 7 מוגדר כמצב מצוקה). בדרך כלל, תינוקות שנולדים עם מדד 3 לא שורדים או שהם הולכים לחינוך מיוחד. המשמעות של דברי הרופא לאבי היתה פשוטה: או שאתגבר, או שאמות. אז התגברתי, ברוך השם. כהודאה על הנס הגדול, החליטו הוריי לקרוא לי אודהליה.
הסיפור מלווה אותי המון, גם בגלל השם אודהליה וגם מפני שאני יודעת שזה לא מובן מאליו שאני בחיים האלה.
נולדתי לאבא שהוא כלייזמר - משה-מוסא ברלין. המוזיקה אצלנו בבית היא ממש שפה. היחס למוזיקה הוא כאל כשליחות, ולא כאל פרנסה ושואו. לכן, ממש משחר ילדותי, ספגתי ניגונים חסידיים. מוזיקת הכלייזמרים היתה אצלנו בבית הרבה לפני שנהפכה לטרנד. למדתי לנגן כבר מגיל ארבע וחצי.
קריירה מול הלכה ומשפחה: בואו ניצור דרך חדשה
גם כשהתבגרתי אהבתי מאוד מוזיקה, אבל לא ראיתי לאן זה יכול להתפתח. האפשרות הראשונה היתה לוותר על עיקרון ולהופיע בפני קהל מעורב. לא רציתי לעשות את זה, גם בגלל ההלכה וגם בגלל שגם המחיר המשפחתי היה עלול להיות גבוה מאוד. האפשרות השנייה היתה לוותר על המוזיקה, וגם את זה לא רציתי לעשות.
התחלתי להופיע בהרקדות ובאירועים פרטיים לנשים, וכך הכרתי עוד נשים שמנגנות. אמרתי להן: 'אם לא קיימת דרך למוזיקה נשית-יהודית - בואו ניצור אותה". ככה זה התחיל. לפני שמונה שנים התקשרנו למתנ"סים והצענו להרים ערב נשים עם אתי אנקרי ומוזיקאיות נוספות. דחו אותנו כי לא חשבו שזה יילך. היום דברים כאלה מצליחים מאוד, אבל בזמנו, זה לא היה קיים בכלל.
אחרי חצי שנה של חזרות והכנות, הבנו שלא נוכל ליישם את הקונספט המדובר ההוא של ערב חד פעמי, אבל בד בבד התגבשנו כקבוצה, ששמה תפילת הדרך, ויצרנו חומרים מקוריים. בשלב מסוים, הבנו שיש לנו ביד משהו עצמאי, שכולל די חומר למופע. התחלנו להופיע, עשינו מופע בכורה לחברות, וזו היתה למעשה הפעם הראשונה שבה ביצעתי מוזיקה מקורית, ולא לאירועים. היינו שש בנות, היו תופים וכלי הקשה וכינור וחליל צד וגיטרה. אני ניגנתי בקלידים.
זה היה מאוד מגוון ויפה. לפני שלוש שנים הוצאנו דיסק, ולאחר מכן ההרכב התפרק. כל אחת היתה צריכה לגדול בדרך שלה. בנקודה הזאת התחלתי לעבוד על דיסק משלי.
מהפך אישי: מעבר מהוויה אחת לאחרת
במשך תקופה ארוכה רציתי להוציא דיסק עם חומרים מקוריים, ואחרי כמה שנים עם הרכב תפילת הדרך, הרגשתי שהגעתי לצומת דרכים. רציתי סולו, אבל לא ידעתי איך לעשות את זה, מי יפיק וכו'.
יום אחד פגשתי נגן, והוא אמר "יש לי מישהו בשבילך שיוכל להפיק את האלבום בצורה טובה". הוא הכיר לי את יונתן כנען, שהיה די הפוך ממני: גבר חילוני ותל אביבי. הסגנון המוזיקלי בין ירושלים לתל אביב כל כך שונה על פניו, אבל שם למעשה החל מסע שבו למדתי לאהוב את תל אביב וגם למדתי שפה מוזיקלית שונה, שעד היום משפיעה עליי. דרך האלבום, שנקרא "שביל של אור", הכרתי את המתופפת קרן טפטרברג, שהיום מופיעה איתי ובע"ה תפיק לי את הדיסק הבא.
אני נמצאת בקו התפר. באתי מעולם של אורך רוח במוזיקה, של ניגונים או פזמונים חוזרים, אבל יונתן ראה גם דברים אחרים ואמר "היי, יש פלייליסט! אם את רוצה שהשירים ייכנסו? השירים צריכים להיות קצרים ומעניינים".
"פנה לעלבון"
עד אז פחדתי מתל אביב; לא אהבתי אותה. בזכות הדיסק למדתי לאהוב את העיר ולהתחבר אליה. בעקבות הדיסק גם נוצר מעבר מסוים. עד אז הייתי מוכרת בציבור הדתי בתור אחת שעושה הרקדות והתוועדויות. אחרי הוצאת הדיסק, נעשיתי מוכרת, גם כיוצרת וכמפיקה מוזיקלית. כך הכרתי את דין דין אביב, את אתי אנקרי, את רוני דלומי, את רונית שחר, את מיקה קרני, את עלמה זהר ואחרות ושיתפתי עמן פעולה.
זו היתה מהפכה גם במובן האישי. נעשיתי אדם אחר. הרגשתי שמשהו בי, שהיה מכוסה, התגלה פתאום. דברים שרק אני ידעתי או שרק אני האמנתי שקיימים בי קיבלו פתאום מציאות בעולם. נעשה לי ביטחון, רזיתי משמעותית בעקבות הדיסק, ובאופן כללי, הלוק שלי השתנה. משום שמשהו פנימי נפתח, גם משהו חיצוני נפתח. המוזיקה זקפה בי איזושהי קומה - ולטובה.
המופע "אוחילה": מבית אבי חי ועד לבית המקדש
המופע "אוחילה" הוא מה ששומר על הירושלמית שבי והוא בבחינת האיזון לכל הסצנה התל אביבית. עד המופע הזה הייתי עושה התוועדויות, שהם ערבי תפילה, אבל לפני חמש שנים לקחתי צעד קדימה והעליתי את זה בתור מופע רציני ומושקע.
עד אז חשבתי שהחומרים המקוריים שלי הם עיקר היצירה שלי, ואילו ההתוועדויות הן סוג של פרנסה. אבל לפני חמש שנים דיברתי עם חברה ששמה רבקה, שהיום היא המנהלת האישית שלי, ואמרתי לה שיש לי חלום כזה, שיממה לפני יום כיפור, נשים יבואו לשיר ולהתפלל ביחד. ככה נוצר המופע "אוחילה" הראשון, שנערך בבית אבי חי, בנוכחות 180 נשים. המופע הוקלט, הוצאתי אותו כדיסק, ומשנה לשנה המופע גדל. הוא נעשה משהו בפני עצמו. בשנה האחרונה הוא נערך בתיאטרון ירושלים. הגיעו אלף נשים, והמופע היה סולד-אאוט שבוע לפני. בע"ה נמשיך עד בריכת הסולטן, ולאחר מכן עד בית המקדש.
במופע הזה אני באה ממקום מאוד חשוף בנפש, וכל הקהל נמצא איתי. מבחינתי, אלף נשים הן אלף לבבות פתוחים. המופע הוא באמת משהו בפני עצמו ויש לו חיים משל עצמו.
אני מקבלת לפני ואחרי המופעים המון מיילים מנשים. זכור לי במיוחד שבאחת השנים ניגשה אליי אישה חרדית בהריון מתקדם. ראיתי שהיא מוכרת לי, ולא ידעתי מאין. היא סיפרה שבשנה שעברה היא ישבה בשורה הראשונה ב"אוחילה" והתפללה להיכנס להריון. היא החזיקה את הבטן ואמרה שזו התוצאה של אותן תפילות."הרגשתי שמשהו בי, שהיה מכוסה, התגלה פתאום. דברים שרק אני ידעתי או שרק אני האמנתי שקיימים בי קיבלו פתאום מציאות בעולם. נעשה לי ביטחון, רזיתי משמעותית בעקבות הדיסק, ובאופן כללי, הלוק שלי השתנה"
הבחירה שלי להופיע בפני נשים היא לא רק דתית. הבחירה הזאת מצוינת גם משום שבקהל נשי יש אנרגיות שאין בקהל אחר. הרבה נשים יוצאות מחייכות, למרות שכל ההופעה הן בכו. לא משום שזה היה עצוב, אלא כי הלב נפתח. החוויה עצמה היא לא רק דתית, אלא נשית-כללית.
מורה לחינוך מיוחד: מאפשר לי להיות מי שאני
המשפחה שלי היא משפחה אומנת של שני ילדים בעלי תסמונת דאון. מגיל 14 אני חיה בחיבור עם חינוך מיוחד, וזו למעשה המתנה של חיי.
היום אני עובדת בגוש עציון, בבית ספר שמשלב חינוך מיוחד וחינוך רגיל. זה פשוט המקום הכי רך שיש לי בחיים. אני יכולה להיות מי שאני. הילדים ואני מתחברים למקום הכי פנימי. אני עובדת עם הילדים על מקום של הקשבה. גם אם ילד לא קורא או כותב - להקשיב תמיד אפשר.
חשובה לי גם העובדה שאני לא מתפרנסת אך ורק מהאמנות. יש עוד דבר שאני קמה בשבילו בבוקר, וזה מאוד מאזן אותי. כי גם אם בערב הופעתי מול 500 נשים, אז בבוקר שלמחרת אעמוד מול הכיתה ואבקש מהם שקט.
העבודה הזאת ממש מחייה לי את היצירה. הרבה מהשירים שלי נולדו שם, בבית הספר, בשבילים, בהפסקות. הרבה פעמים הילדים הם הראשונים ששומעים את השירים שאני מלחינה וכותבת. הרבה נשים אומרות שהילדים אוהבים את המוזיקה שלי, ואני חושבת שיש במוזיקה הזאת תדר באמת נקי ומיוחד.
