אינדי אני מדבר אלייך

עינת יקיר
23.12.13

"הדבר שהכי מתחבר אצלי לשפה הוא הקשר שלה למוזיקה: אני מוצא בה מקבילות לכל מיני ז'אנרים מוזיקליים, מפופ, דרך מוזיקה פסיכדלית ועד טראש מטאל ומוזיקה קלאסית". שיחה בקצב המטרונום עם הסופר, המבקר והעורך עמיחי שלו

מערכת הסטריאו

 

הדבר שהכי מתחבר אצלי לשפה ואינו קשור במשהו נקודתי שאני זוכר, אלא במשהו עקרוני שהוא חלק חשוב מאוד מחיי, הוא הקשר שלה למוזיקה, ומפני שאני לא דוגמטי ונעול סגנונית, אני מוצא בשפה מקבילות לכל מיני ז'אנרים מוזיקליים - פופ, רוק, רוק מתקדם, מוזיקה פסיכדלית, טראש מטאל ומוזיקה קלאסית. אני חושב על מערכת הסטריאו הראשונה שלי, ומשם, דרך הפטפון, הפזמונים התחילו לזרום והמילים נהיו לחלק חשוב מהעולם שלי.



עמיחי שלו. מכל פעילות שלי אני בא אל השפה בצורה אחרת

באמת, וההודעה הגיעה בדואר, כמו חשבון טלפון. הוא מת כמו כלב, ואבא בישר לי על מותו באותה אדישות שבה היה מבשר לי שנגמרו המים החמים בדוּד או שאשאיר את הנעליים בחוץ כי הן מסריחות. אולי התחוללה בתוכו סערה קטנה, אבל הוא תמיד ידע להסתיר. אולי הוא הרגיש הקלה. סבא היה בשבילו מין עניין לא פתור, משהו רחוק שהעיב על הכאב היומיומי שלו, והזכיר לו שהוא עדיין חי בעבר, משתכשך בתוך אגם של שיתוק רגשי.


הוא הניח את המכתב על הכוננית המטונפת שהיינו מניחים בה בצלים ותפוחי אדמה, הביט בקירות הצהובים המתקלפים ויצא מהמטבח. הבטתי במכתב ולא הבנתי כלום. כתבה אותו דודה טי, שמאז שהיא התחתנה הקשר איתה דעך, עד שכמעט שכחתי שהיא קיימת. כשאנשים מתים, אתה פתאום נזכר שאנשים אחרים חיים. המכתב היה כתוב באנגלית, בכתב מחובר, והיתה בסופו חותמת משונה, מלכותית. לא רציתי להשאיר אותו על הכוננית, כי לא רציתי שיהיה לו ריח של בצל, אבל לא ידעתי איפה עוד אפשר לשים אותו. לא היה לנו בבית מקום למכתבים. מועקה הציפה את פי כמו חומר של רופא שיניים. בהיתי בקירות והרגשתי שאין לי שליטה על שום דבר. זה קרה ביום רביעי. כבר כמעט שבוע שהוא מת.

דמיינתי את הרגעים האחרונים שלו; יושב על כיסא נדנדה רפואי בבית האבות שעל גדות נהר המרסי ברחוב רוזבנק, לבוש חלוק עבה בצבע לבן חולני עם כמה כתמי דייסה שלא ירדו בכביסה, גופו מדיף ניחוח חמוץ של ייאוש וזִקנה, והוא שותה תה בעודו מאזין לתחרות הבינגו המשודרת בטלוויזיה. ראיתי אותו בדמיוני שולח מבט אל הפחמים שבאח, שהלכו וגוועו כתאי מוח, ומכיוון שכבר בקושי ראה משהו - עינו השמאלית כבר היתה עיוורת לחלוטין, ובעינו הימנית ראה רק צללים ותנועות – הוא רכן אל עבר האש, להיטיב את מבטו. קור נורא חלף לפתע בגופו. בחוץ ירד גשם אפור אדמדם, כל טיפה בגודל של צנונית. מכיוון שהשמיעה שלו היתה טובה, הניחו לידו רדיו מימי מלחמת העולם השנייה, שהיה תמיד מכוון על תחנה של מוזיקה קלאסית או על תחנה מקומית שמשדרת שירים של הביטלס 24 שעות ביממה. הוא נאנח, לגם עוד לגימה מן התה המהביל והמתוק, וצנח על הרצפה כשהוא לופת את חזהו. הוא לא הספיק לראות מי זכה בבינגו.

(מתוך "ימי הפופ")

מערכת דינמית

 

בכל פעם אני בא אל השפה בצורה אחרת - תלוי איזה כובע אני חובש. בתור מרצה ומנחה סדנאות כתיבה, אני חייב קודם כול להתייחס לשפה כמו רופא ולהסביר לפציינטים איך להימנע ממחלות כרוניות שכיחות. כמבקר, אני דווקא לא מתייחס לשפה באופן מיוחד. אני כמובן שואל ממנה מטאפורות, אבל מה שחשוב לי כמבקר זה להעביר רעיון ותמה; השפה בביקורת מבחינתי מקבלת תפקיד משני בלבד. כעורך ספרותי, השפה היא כמובן חשובה מאוד, ושוב, כמו רופא, אני חייב להאזין לה בסטטוסקופ ולשמוע מה יש בתוכה, או בעיקר, מתי היא מזייפת, מתי הריאות שלה שורקות, מתי אני שומע משהו חשוד.

 

השפה היא כמובן בכל מקום, בכל משלב, ברחוב ובמכללות. אני דווקא נהנה מעילגות יצירתית, מכל מיני ביטויים חדשים של סלנג ומצורות דיבור שאני לא רגיל אליהן. זה לא מפסיק לרתק אותי ולפעמים גם להצחיק אותי ולפעמים גם לזעזע אותי. השפה העברית היא חיה ומורכבת ונושמת; זה לא כמו יידיש, שהיא בר מינן, וכל ניסיונות ההחייאה המגוחכים שלה אינם צולחים. יידיש היא שפה מתה, ולכן היא לא מתחדשת וכנראה לא תתחדש לעולם, אבל אפשר לחשוב מה קרה לעברית בכמה עשורים, וזה פשוט בלתי נתפס: להסתכל על השפה של גנסין וברנר וביאליק, שנכתבה לפני מאה שנה ופחות, אחר כך על השפה של ס.יזהר והיום על שפה של סמי ברדוגו למשל ואחרים ולהיווכח כמה העברית היא דינמית ומגוונת, וזה הכוח שלה. זה הכוח אולי של המון שפות חיות.

 

אין מבחינתי שום דבר קדוש; זה לא רילגיוזי. ואם מישהו טועה בכוונה, אני לא נעמד על רגליי האחוריות כמו מורה ללשון. הטעויות הן חלק מהיופי ומהחן ומהעובדה שהשפה חיה, ומי יודע איך היא תיראה ותישמע בעוד מאה שנה. היא תהיה עשויה שכבות על גבי שכבות, הן עתיקות והן עדכניות.

  הלשון היא מהות בפני עצמה

המים חשוכים, הכול מכסה את האופק. בשלב מסוים לא רואים מים, רק תנודות שיכולות להיות בתוך מים, גלים קצרים של כלור, של סמיכות, מערבולות קטנות של מחנק. גושים של בוץ מתלכדים בקרקעית. לבות של הרי געש קטנטנים. בהתחלה המים מחבקים, ממלאים את הנפש. הגוף מקבל מהם כוח, הוא שט ומפרפר, יורד ועולה. האדם מרגיש כמו דג, ואז הוא אולי מאמין בזה, והיא אותו האדם, והיא מגיעה למטה מדי, רוצה להוכיח לעצמה שהיא עדיין יכולה לגעת בקרקעית, כאילו היא דג של שונית, כאילו היא תיבת אוצר אנושית. והמים עדיין מחבקים, לא ברוך, עכשיו בלחץ שמתחיל להתגבר על העור ובתוך האוזניים. והיא עושה תנועת היפוך, כאילו היא בתולת ים מסתגלת, חושבת שהרגליים הן סנפירים, אבל לא, הרגליים רגילות, ואז היא מאבדת כיוון, המים סמיכים יותר, מבלבלים, מה למעלה? מה למטה? האור משחק איתה בשקרים, פיסת חיים אקראית נמצאת מעליה, זכוכית שמים סדוקה, רטט גלים, הלמטה הוא למעלה, והיא נחבטת בקרקעית, מקבלת מכה רגילה, בלי נפיחוּת, בלי דם, בלי סימנים שיעידו, והיא בולעת נוזלים, כלור מעורבב במי הבריכה העכורים, ובחוץ שולט ערפל, יריעות ענק של ערפל, קפלים על גבי קפלים, אי־אפשר לחתוך אותו, ושם, למטה, היא שותה עוד ועוד מים, מרווה את סופה, בולעת לחץ אוזניים וחרדה שחודרים לקרקעית הנפש שלה, ואותה פיסת חיים שלמעלה, היא כבר לא תעתוע של אור וגלים, ומסביבה הולך ומתכהה, וצל הערפל שבחוץ פולש אל המים, מתחבר אליהם ומקיף אותה עמוק־עמוק, וגם ממנו היא שותה, רואה נקודות תכלת עבות, תנודות שיכולות להיות בתוך ים, גלים קצרים של כלור, מערבולות של מחנק, והיא חושבת על ניסיון אחרון, על קו המים הרדוד, שני מטרים וחצי מעליה, בולעת נשימות כמעט אחרונות, צוברת כוח רגע לפני שהיא מתרוממת מול העולם היבש, מתכוונת לצאת אליו ולא להישאר כאן, כי זה לא הגיוני שהיא נגמרת ככה, ואין לה ברירה, היא מתמסרת לכובד ונשארת שכובה על קרקעית, בלי הילד והבעל, שנמצאים בחוץ. גם שם יש ערפל.

(מתוך "הנפשיים")

 

מערכת השמש

 

ככותב, היחס שלי ללשון הוא כמו היחס של אמן פלסטי לחומר הגלם שלו, כי בשלב מסוים, אתה מבין שהלשון היא לא רק צורה וסגנון, אלא מהות בפני עצמה, ולדמויות מסוימות חייב להיות סגנון לשוני משלהן. לכן, בתור כותב, אתה חייב לעשות פירוטכניקה לוליינית. אני חושב שאף על פי שהשפה היא סופית, הלשון היא אינסופית, כי תמיד אפשר להמשיך ולהתעסק איתה ולנסות איתה וללוש אותה כך וכך ולהתחרט ולהתחיל הכול מחדש. ככותב, וכאמן בכלל, אתה חייב כל הזמן לאתגר את עצמך ולנסות דברים חדשים, גם אם הקוראים שלך רגילים למשהו מסוים, ואני מסתכל על הלשון ורואה בה פלנטה שלמה של כוכבי לכת ואסטרואידים והמון חומר אפל ויודע שכל החיים יהיה לי מה לעשות איתה. זו תחושה נפלאה ואופטימית.

 

* עמיחי שלו, סופר, מרצה, מבקר, עורך ספרותי. פרסם את הרומנים "ימי הפופ" (ידיעות אחרונות, 2005), "הנפשיים" (ידיעות אחרונות, 2010) ו"ילדה גדולה" (ידיעות אחרונות, 2012), זוכה פרס אשכול ( 2012)

תגיות: עמיחי שלו

עוד בבית אבי חי